"שיירות לבנות שוב חוזרות מבית כנסת." עומרי מזמם את השיר כשאנו צועדים לביתה של אהובה. את הרחוב באמת ממלאות שיירות לבנות, נשים גברים וילדים שמעל כולם מרחפת אווירת השבת. יש ריח נקי באוויר. אוירת השבת כאן היא אחרת, בבית שלי ושל זוהר אפפה את השבת קדושה, ואילו כאן בעיר השמש הנצחית בה הכל מותר אולי הכל יותר חגיגי ומרגש אבל בטוח שלא קדוש.
"תודה שלקחת איתך את זוהר." אני מחייכת אליו בביישנות. נזכרת איך הציל את המצב כשזוהר הבינה שאני יכולה להיות איתה רק בעזרת הנשים, בעוד היא רגילה להיות למטה קרובה להכל. "זה חשוב לה." אני מדברת בשם הקטנה שלי שבדרך פלא, הכירה חברה בבית הכנסת והספיקה להתקדם איתה לראש השיירה
"אם זה חשוב לה, אז זה חשוב לי." הוא חותם את השיחה ברצינות, אני מרגישה שהוא מתכוון לכך. חתימתו הרצינית נסגרת במבט מיושב אל האופק, הוא מסתכל קדימה אל השמיים התכולים שכבר התמלאו כמה כוכבים בודדים לעת ערב. ואילו אני, עדיין מביטה בו. הוא התבגר, משהו בפנים שלו הילדי, השובב התמוגג. אבל לא לגמרי. אני עדיין מוצאת רמזים לכך כשהוא מחייך את החיוך הממזרי שלו. המכופתרת שלבש מסבה לו מראה מלאכי, עשויה מבד פשתן. הדרך שבה לבש אותה, כך שכפתוריה העליונים פתוחים, מציגים לראווה שרשרת כסופה ומנצנצת, מבטלים את המלאכיות שבו, מבינים שיש משהו עמוק יותר מאחורי זה.
"עומרי!" זוהר רצה לכיווננו, אדומה ומזיעה. נראה שיש לה משהו חשוב לומר.
"כן שותפה?" הוא מושיט אליה את ידו והיא כורכת את אצבעותיה הקטנות סביבה. מאיטה את הקצב בשבילו.
"זוכר שאמרת לי שיש לך חווה עם סוסים?"
"זוכר."
"אז נכון ליבי?״ עומרי מסתכל עליה במבט מבולבל. ״הילדה שהתפללה לידנו עם אבא שלה, היא רוצה שתיקח אותנו לשם מחר." זוהר מסבירה לי בצורה כה מתוקה שמתחשק לי לנשק לה את האף.
"אני אקח אתכן לשם." הוא מאשר לה בביטחון. אצבעותיה הקטנות משתחררות משלו והיא רצה קדימה.
"זוריק, חכי." אני צועקת מיואשת, אך היא כבר הרחק באופק.
"לא היית צריך להסכים." אני גונחת בתסכול שהיא כבר לא בסביבה.
"למה?" הוא מרים אליי גבה, קולו מתמלא בתהייה.
"כי זו סתם טרחה בשבילך. לקחת שתי ילדות קטנ-"
"היי." הוא קוטע אותי. "שום דבר שקשור בזוהר, לא טרחה בשבילי."
"עומרי, אל תשתמש בזוהר."
הוא צוחק בכאב. "תשתמש?" שאלתו מתמלאת בכעס ולעג "הילדה המסכנה הגיעה לכאן לבד, עד שהיא מצאה חברה ארורה, אני אעשה הכל כדי לרצות אותה."
"היא לא מסכנה!" אני קוראת פגועה והזעם בעיניו נשבר ומתמלא בכאב. "וזה לא התפקיד שלך לרצות אותה."
YOU ARE READING
אֵלִי
General Fictionאלינור כולם אומרים שקרני השמש צבעו את שיערה בעצמם, והים הכחול שטף את עיניה- היהלום של אילת ככה קוראים לה כולם. השמיים של אלי נופלים על ראשה כשאחיה, אהוב ליבה, שגידל אותה מאז היתה תינוקת- נהרג. השמיים של אלי נעלמים לגמרי כשעומרי, חברו הטוב, בו היי...
