״איזה טעם את רוצה?״ עומרי מפריע לי במלאכתי החשובה, אני רוכנת אל זוהר ועוטפת את גביע הגלידה שלה במפית לפני שהיא תראה כמו אחד כזה בעצמה.
״אני לא, תודה.״ אני מסיימת לעטוף ומלקקת בשבילה את הצדדים המטפטפים. כשאני מרימה את ראשי אני נתקלת בפניו התוהות.
״אלינור וייסמן אומרת לא לגלידה?״ הוא שואל בהשתאות.
״מי זו אמא?״ זוהר שואלת במתיקות.
״זו אני, זוריק.״ אני מצחקקת ואילו עומרי נראה זועף. ״כשהייתי ילדה היה לי שם משפחה אחר.״ למזלי היא לא מתעמקת בהסבר ועסוקה בגלידה שלה.
״אני רוצה שני כדורים. פיסטוק ומנגו.״ הוא מתעלם מדברי כאילו בכוונה ופונה חזרה אל המוכר.
זוהר המרוצה מובילה את ראש השיירה עד שבוחרת להתיישב בשולחן פינתי בחצר המקום. עומרי זועף ואילו אני קרועה בין מצב הרוח של השניים.
"קנית שמלה יפה שותפה ?" הוא פונה לזוהר ומתעלם מקיומי בשולחן
"כן יפה מאוד! נכון מאמא?" היא מסתכלת עליי לאישור ואני לא יכולה שלא לצחוק שאפה נצבע בצבעה החום של הגלידה. "היא מסתובבת אפילו!"
"נשמע שתיראי השבת כמו נסיכה שותפה." הוא קומץ את ידו לאגרוף ומושיט לזוהר והקטנה שלי משתפת פעולה ומחזירה לו באותו מטבע. לא יודעת למה המחווה הזו של השניים ריגשה אותי במיוחד. כאילו הם באמת שותפים למשהו גדול.
"אמא! שכחנו לקנות לך שמלה!" זוהר לפתע קוטעת את האוירה ההרמונית בזעקה ומבט מודאג. לא שכחנו זוריק, אבל הייתי צריכה את הכסף כדי לקנות לך את שתי השמלות שביקשת. אני אומרת לעצמי. "אוי! לא נורא, יש לא מספיק שמלות יפות בבית." אני משקרת ומדמה כאילו שכחתי. אני מקווה שהגלידה מספיק תעסיק אותה כדי שלא תמשיך בחקירה שלה ליד עומרי.
"השארת את כל הבגדים שלך בבית אמא!" היא מנסה לנער אותי, נראה שהיא באמת חושבת שאיבדתי את הזכרון. "וחוץ מזה היו לך רק שתי שמלות שבת. כל הזמן אמרת שאת צריכה חדשות." קולה מיואש והיא חוזרת ללקק את הגלידה. עיניי פוזלות אל עומרי, וכעת המבט שעל פניו נראה עוד יותר לא מרוצה.
"אני יכולה ללכת לשחק במתקנים שם מאמא?" זוהר מצביעה על המגלשה עם סולם העץ שמוצבת ברחבת הגינה.
"רק בזהירות אוקיי?"
היא מהנהנת בנמרצות ודוחפת לתוך ידי את גביע הגלידה הריק שלה, שכעת רק מטפטף עליי שאריות של נוזל מתוק.
"למה לא קנית לך שמלה?" הוא ממהר לשאול ברגע שזוהר עוזבת את השולחן. כאילו שאלה זו עמדה על קצה לשונו וברגע שזוהר עזבה המחסום הוסר. כעת, כוח בלתי מוסבר הוציא את שאלתו החוצה כאילו הייתה בחילה שהיה חייב להקיא.
YOU ARE READING
אֵלִי
General Fictionאלינור כולם אומרים שקרני השמש צבעו את שיערה בעצמם, והים הכחול שטף את עיניה- היהלום של אילת ככה קוראים לה כולם. השמיים של אלי נופלים על ראשה כשאחיה, אהוב ליבה, שגידל אותה מאז היתה תינוקת- נהרג. השמיים של אלי נעלמים לגמרי כשעומרי, חברו הטוב, בו היי...
