אֵלִי

פרק 12- צאי אל החלון

איפה הרב קו שלי לעזאזעל, אני ממלמלת לעצמי עצבנית כשיוצאת מפתח הבית. זוהר עוד ישנה, הפקדתי אותה לאחר שכנועים רבים בידיה של אהובה, ופעם ראשונה מזה הרבה זמן פשוט שחררתי.
ידי מפשפשת בתיק הגדול שלי, נתקלת בחבילת מגבונים, מראה, צעצוע של זוהר ושוקולד שנמס. ככה זה שאת אמא. אני ממשיכה לחפש, יד אחת טמונה בתיק, ורגליי צועדות קדימה בצעדים מהירים אל עבר שער היציאה, ממהרת פן אפספס את האוטובוס למלון.

כשידיי לבסוף ממששת את המלבן הקשיח המיוחל, רגליי נעצרות ופי נפער מעט. בקצה שביל הגישה של הבית עומד רכב שלא תואם את הנוף. רכב 4X4 שחור עם חלונות מוכהים. החלון של הנהג יורד באיטיות ומולי נגלה עומרי, שצופר פעמיים במנגינה נעימה לאוזן.

"בוקר טוב" קולי עדיין לא רענן לגמרי בשעות בוקר מוקדמות אלו

"בוקר אור, עלי" הוא מסמן לי בניע ראש

"באת לקחת אותי?" אני שואלת חצי בפליאה, חצי בכעס.

"באתי לקחת את הדואר שלי מהתיבת הדואר כאן. חלק מהמכתבים עוד שולחים לי הביתה, אני כבר אקח אותך על הדרך" הוא מושך באפו, כמו תמיד כשהוא משקר.

"יש לי אוטובוס ממש עוד כמה דקות, זה בסד-"

"אבל אני כבר כאן נכון?" הוא מתעצבן "תעלי" הוא יורה בחוסר סבלנות. אני משחררת בשנית להיום ותופסת את הכיסא לידו.

הוא מתניע והדרך עוברת בדממת אלחוט. יש ברכב אוירה שונה ממה שאני רגילה אליה, אוירה של חופש. עומרי נראה רענן, שיערו רטוב ולגופו חולצה לבנה מכופתרת מבד חצי שקוף, שמעט רפויה על כתפיו הרחובות. כפתוריה העליונים פתוחים ועל חזהו החשוף זוהרת שרשרת גורמט דקיקה כסופה. הוא תמיד היה סטיילסט. ריח הבושם שלו, שאותו לא החליף מאז התיכון ממלא את חלל הרכב, אדיו מתערבבים עם ריח הקפה הטרי שלוגם עומרי בין רמזור לרמזור. הנסיעה עוברת בשקט מופתי, עומרי נוהג בשלווה, ידו האחת על ההגה והשנייה פנויה להעביר תחנה ברדיו או לגנוב עוד שלוק מהקפה. ואילו אני, יושבת קפוצה, ידיי מחבקות את תיקי הגדול, וראשי טרוד. אני לא מפסיקה להריץ במוחי את השיחה עם אהובה. הכל עלה לי, הכל החזיר אותי לחמש שנים שעברתי שנדמו כמו חיים שלמים.

עומרי ממשיך לזפזפ בין תחנות הרדיו. בין חדשות לדיווחי תנועה משמימים, עולה לפתע צליל מוכר. עומרי מוריד את ידו מהלחצנים ומפסיק לזפזפ. 'צאי אל החלון, אני האיש ששר לך' קולו של איילן גולן מתנגן ובוקע מתחנת הרדיו.
שפתיי כמו מעצמן מותחות את שריריי פניי לחיוך, שאני מנסה לבלוע, מנסה לשמור על פנים אטומות. מבטי מתגנב אל עומרי ורואה שגם חיוכו הצידי והערמומי עולה על פניו. בין רגע מבטנו נפגשים, וכשהם מתלכדים שנינו לא יכולים לשמור יותר על פניי הפוקר שלנו ופורצים בצחוק.

אני תקועה עם משפחתו המורחבת של אבא, בצימר בקיבוץ הערבה. ובו בזמן, היום בצהריים אחות של שיר מתחתנת, כולנו מתרגשות בשבילה.
חודשים תכננו לפרטי פרטים איך נעלה על אוטובוס בשישי בבוקר על מנת להספיק להגיע לבאר שבע עד  הצהריים. גלי תאפר את כולנו, ושיר סגרה לנו מקומות במספרה כדי שנהיה יפות במיוחד.
ואז, בא אבא שלי עם ההודעה המרגשת על סוף השבוע המשפחתי. הוא לא היה מוכן לשחרר אותי מהמאורע המכונן, גם לא בשביל החתונה. יובל פותר הבעיות שלי, הציע שבשישי בבוקר הוא יקפיץ אותי מהצימר חזרה לאילת וכך אעלה על האוטובוס עם כל הבנות. אבא שלי התרצה ואני התמלאתי בשלווה, לא אפספס את האירוע.