מי לונה (1)

פרק 2

רובין
כל הדרך במטוס עברה לי במחשבות על אותה נערה חיוורת עם העיניים הירוקות והשיער השחור.
אני לא אוכל להפסיק לחשוב על לונה, גם אם ארצה בכך.
היא הרבה יותר יפה ממה שתיארתי לעצמי שיצא ממנה לפני שש שנים.
היא הרבה יותר יפה מאמא שלה, זה בטוח.
והיא גם הרבה יותר יפה מכל אישה שראיתי בחיי.
אני מניח שאחריי הכל, ששת השנים האחרונות היו שוות את זה.
היא עכשיו שלי.
*
הנסיעה מהשדה שבו נחתנו אל חוות בראון הפכה למהירה ברגע שהתחלתי לחשוב על לונה.
יפה כמו הירח. זוהרת כמו השמש.
כשהגעתי לחווה שמחתי לראות שבאנר פורטר, אבא של לונה, כבר חיכה לי בחוץ. מאחוריו עמדו שלושה בנים שאני מניח שהם הבנים שלו לפי השיער הג'ינג'י שמאפיין את המשפחה הזאת.
סליחה. טעות שלי. שמאפיין את המשפחה הזאת, חוץ מלונה.
רק שלא ראיתי את השיער השחור שלה כשהמונית עצרה בפתח הבית שלהם. איפה היא לעזאזל?
יצאתי מהמונית וניגשתי לבאנר. ובדיוק כשעמדתי לשאול איפה לונה, נערה גבוה, חיוורת עם עיניים ירוקות יצאה מתוך הבית.
רק שלא היה לה שיער שחור.
היה לה פאקינג שיער בצבע של דם.
יאמר לזכותה שלא חשבתי שיש בה את רוח המרד הזאת. התרשמתי.
כשאבא שלה הבחין בה, יכולתי לראות את האכזבה מציפה את פניו.
לא היה לה שיער ג'ינג'י כמו שלו, אבל השיער בצבע אדום דם הזכיר את השיער שלו.
״רובין״ לונה אמרה לי בחיוך וניגשה אליי ״מה אתה אומר על צבע השיער החדש שלי?״
לא ידעתי מה לענות לה. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה לעצבן אותה בדיוק כמו שהיא עצבנה אותי.
״אפילו יותר יפה מהצבע הקודם שלך״ אמרתי לה וראיתי איך החיוך הזחוח שהיה על פניה נמחק בשניה ״אני חושב שהתאהבתי בך יותר עכשיו״
האחים שלה תקעו בי מבטים רצחניים, ובאנר לעומת זאת השפיל את מבטו.
״שנלך?״ שאלתי את לונה והושטתי לה את ידי.
״אני צריכה להיפרד מהאחים שלי״ היא ענתה לי והסתובבה עם ראש מורם.
שלושת האחים נצמדו ללונה והקיפו אותה בזמן שהיא לחשה להם משהו.
לאחר מספר דקות היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון המונית.
״את לא מתכוונת להיפרד מאבא שלך?״ שאלתי בזמן שהדבקתי את הפער בנינו.
״בגללו אני צריכה לעזוב״ היא ענתה לי בלי להסתכל לכיווני ״אם היה לו אכפת ממני הוא לא היה מוכר אותי לבן אדם שגר במדינה אחרת״
לא יכולתי להתווכח עם הטענה הזאת לכן פשוט הלכתי לידה בשקט עד שהגענו למונית.
פתחתי לה את הדלת האחורית, אבל במקום זה, היא הלכה מסביב למונית והתיישבה במושב שמאחוריי הנהג.
אוקיי. אני מבין איך אנחנו עושים את זה.
הלכתי לכיוון הדלת של מושב הנוסע הקדמי והתיישבתי שם.
״איר״ אמרתי לנהג שיתחיל לנסוע.
לונה שתקה במשך רוב הנסיעה מה שגרם לנהג שלנו להתחיל לדבר איתי בספרדית.
״פרדונאמה פור דסיר, סניור״ סלח לי שאני אומר אדוני ״פרו אסטה נוביה טויה אס און פוקו פאטאטיקה״ אבל החברה הזאת שלך קצת פתטית.
לפני שיכולתי לענות לונה כיוונה סכין לגרונו של הנהג.
״נונקה טסה אטרה ואס אה יאמארמה פאטאטיקו״ לעולם אל תעז לקרוא לי פתטית. באנר לא ציין שהיא יודעת ספרדית.
התרשמתי. שוב.
*
לונה
הנהג החרא הזה חושב שהוא יכול לדבר עליי בספרדית כדי שאני לא אבין?
הוא היה מת. זה באמת כמעט מה שהוא היה לפני שקלטתי שעדיף שנגיע למטוס לפני שאני ארצח אותו.
אם אני בכלל ארצח אותו.
אני לא בן אדם אלים. או רוצחת. יש לי סכין להגנה עצמית שאבא שלי לא מודע לה.
מבחינתי להגן על הכבוד שלי זה הגנה עצמית.
הגענו לשטח בטון שכנראה היה כמה עשרות דונמים.
ובאמצע שלו עמד מטוס ענק בצבע לבן.
רובין פתח לי את הדלת ולקח את ידי.
״לא ידעתי שאת יודעת ספרדית״ הוא אמר לי בזמן שהתחלנו ללכת לכיוון המטוס.
״אף אחד לא יודע שאני יודעת ספרדית״
הייתה בנינו שתיקה ארוכה במשך כל הטיסה למקסיקו.
ישבתי באחד מהמושבים שהופכים למיטה, וכשלחצתי על כפתור שעליו מסומנת מיטה, אחת הדיילות באה וסידרה לי את הכיסא כדי שאוכל לישון.
אז עצמתי את עיני. ונרדמתי.
*
התעוררתי ברגע ששמעתי את שמי.
״לונה״ אמר לי רובין וצפה בי ״יופי את ערה״
״לההה, באמת? וואו. לעולם לא הייתי שמה לב״
חיוך קטן עלה על שפתיו,אבל לפני שהספקתי לומר משהו, הוא נעלם.
״נחתנו״ הוא התרומם מהמושב שלו והושיט לי את ידו.
התרוממתי מהמושב שלי והלכתי לעבר דלת היציאה. משאירה את רובין והיד המושטת שלו מאחור.
זה הולך להיות גיהנום כאן.
*
אחריי מה שהרגיש כמו נצח, הגענו לאחוזת ווסט.
וכשאני אומרת שזה יותר גדול מכל שטח החווה שלנו, אני מתכוונת לזה.
האחוזה הזאת יותר גדולה מהבית שלי, מחוות בראון, וחוות בראון לא קטנה.
אבל וואו.
כשעצרנו ליד הבית, שער גבוה הפריד ביני לבין יופי האחוזה הזאת. אני באמת צריכה לשאול את רובין למה יש להם גדר כל כך גבוהה מסביב לבית. זה הורס את היופי הפנימי שלו.
הלכתי אחריי רובין אל עבר דלת שחורה גדולה.
רובין דפק פעמיים לפני שהדלת נפתחה ואישה צעירה עמדה בפתח.
״רובין״ היא חייכה אליו ואז עברה לבחון אותי ״מי זאת?״
המבטים שהיא נעצה בי גרמו לי להרגיש לא בנוח, ולמרות שאני לא מכירה אותה, אני מוכנה לחתום על זה שהיא כלבה מזן שעוד לא פגשתי.
״זאת לונה. לונה, זאת כריס, מנהלת משק הבית״
חייכתי לעברה והיא השיבה לי חיוך בחזרה.
יכול להיות שהיא לא כל כך כלבה כמו שחשבתי.
היא זזה הצידה כדי לפנות לנו את הדרך אל תוך הבית.
״בת כמה היא לעזאזל שהיא מנהלת משק הבית שלכם?״ לחשתי אל רובין בזמן שהלכנו במסדרון ארוך.
״שלושים ואחת״ הוא ענה לי.
דפאק! אני כל כך מקווה שאני עדיין אראה צעירה ככה בגיל שלושים ואחת.
״והיא כאן כי היא באמת מנהלת טובה? או שאתה יודע...״ לחשתי אל רובין שוב.
״יודע מה?״ הוא הביט בי מבולבל.
״נו״ קיוויתי שיבין ״שיכול להיות שהיא כאן כדי להיות הזונה הפרטית של אב..״
״לעולם אל תעזי לומר דבר כזה״ התפרץ עלי רובין ״את לא יודעת מה הוא עבר, את לא יודעת מה אני עברתי. אז הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות כרגע, הוא פאקינג לשתוק״
שתקתי לזמן מה בזמן שעמדנו באותה נקודה שרובין עצר בה.
״גם אמא שלי נפטרה״ שברתי את השתיקה והסתכלתי לכיוונו של רובין.
״אני יודע״ הוא הביט לעברי וראיתי איך הוא מתרכך ברגע אחד.
העיניים החומות שלו בהו בי. חיפשו את הסודות שלי. ניסו לקלף את השכבות המגנות עלי.
״אז לאן ממשיכים מכאן?״ שאלתי כדי לא להיות חשופה כל כך בפניו.
הוא המשיך ללכת בלי לומר מילה עד שהגענו לחדר גדול עם שולחן עץ במרכזו וכיסא מתכת לידו.
החדר היה מואר מאור היום שנכנס דרך החלונות הארוכים שהיו בכל פינה בקירות.
כנראה שהמראה של החדר סחף אותי ממש, שלא שמתי לב שעומדים לפני שני גברים נוספים.
אחד מהם נראה איש מבוגר, אבל היה קופי של רובין. הגבר השני היה כמו רובין בדיוק, רק שהתספורת שלו הייתה יותר ארוכה ומבולגנת. והעיניים האלה. לא נראה לי שאי פעם ראיתי עיניים כאלה.
עיניים בצבע תכלת בהיר, כמעט לבן.
״ברוכה הבאה לאחוזת ווסט, לונה״ אמר לי הגבר המבוגר ״אני צ׳אד״
צ׳אד! קוראים לו צ׳אד!
״גם לאח שלי הקטן קוראים צ׳אד״ אמרתי לו והרגשתי את החיוך הענק שעל שפתיי. הגבר לידו נראה משועשע ״אני קוראת לו בדרך כלל צ׳דר״
צ׳אד החוויר תוך שניה. פאק. אני פוגשת אותו בפעם הראשונה וכבר פישלתי.
״אבא?״ שאל הגבר שלידו.
״תוכל לקרוא בבקשה לכריס, בן?״ ביקש צ׳אד.
״חיפשת אותי אדוני?״ צצה כריס מאחורי גבי והתקרבה אל צ׳אד.
״כן, כריס. אם תוכלי לעז..״
צ׳אד לא סיים את המשפט וכריס כבר החזיקה בידו ולקחה אותו איתה אל מחוץ לחדר.
הסתכלתי לימיני, שם רובין עמד. חיוור בדיוק כמו אבא שלו.
״מה עשיתי?״
רובין שתק.
״אמא שלנו הייתה קוראת לו גם צ׳דר״ אמר הגבר ״לפחות לפני שהיא נפטרה״
שיט.
״אני ממש ממש ממש מצטערת רובין״ אמרתי והסתובבתי אל רובין שעמד כמו פסל ״באמת שלא ידעתי״
רובין המשיך לשתוק, ולאחר מספר דקות יצא מהחדר בלי לומר מילה.
״אייס״ אמר לי הגבר והושיט לי את ידו ללחיצה ״אייסר ווסט, אבל את יכולה לקרוא לי אייס״
״אוקיי אייס״ אמרתי ולחצתי את ידו ״ממש פישלתי, הא?״
״לא ממש״ ניחם אותי אייס ״רק קצת״
״אני בן אדם נורא״ אמרתי הושפלתי את מבטי.
״כולנו אנשים רעים״ אייס לחש לי ״אם לא היינו רעים, לא היינו קיימים״