מי לונה (1)

פרק 13

אייס
חזרתי כמה שעות אחריי. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות.
אבל עדיין לא אמרתי ללונה שאני יודע שהיא בוגדת בי.
עליתי במדרגות לחדר של לונה כדי לדבר איתה.
הדלת הייתה פתוחה, אבל לונה לא הייתה בחדר. בטח רובין ידע איפה היא.
עליתי לקומה השלישית והלכתי לכיוון החדר של רובין. הדלת הייתה נעולה.
דפקתי מספר פעמים לפני ששמעתי את רעש המנעול מסתובב ורובין עמד בדלת, עירום כמו ביום שנולד, בזמן שהוא חוסם לי את הגישה לחדר.
"אתה יודע איפה לונה?"
"היא בטח בחדר שלה" הוא ענה לי מהר והתחיל לסגור את הדלת, אך הרגל שלי לא נתנה לו.
"היא לא שם"
"אז אני באמת לא יודע איפה היא" הוא ענה לי וניסה שוב לסגור את הדלת, אבל לא נתתי לו.
שמעתי גניחה מגיעה מתוך החדר שלו, ובאותו רגע העפתי את הדלת ולא האמנתי למה שראיתי.
לונה שכבה על המיטה שלו, עירומה, כשהשיער האדום שלה מפוזר על המיטה.
"אתה צריך ללכת" רובין אמר לי ודחף אותי מהדלת.
"אני באמת צריך ללכת" אמרתי לו ונתתי לו לטרוק את הדלת בפרצוף שלי.
היא באמת בגדה בי. איתו.
*
לונה
התעוררתי עם ראש כואב, בלי לדעת מה קרה.
התיישבתי וראיתי שאני נמצאת בחדר שלי. אבל הרגשתי שמישהו מסתכל עליי.
הפנתי את ראשי הצידה וראיתי את העיניים בצבע תכלת האלה מביטות בי.
"היי אייס, בוקר טוב" אמרתי ופיהקתי.
"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר לי בלי להראות שום תגובה בפניו.
"אוקיי" אמרתי לו וקמתי מהמיטה "אני מקשיבה"
"אני יודע שאת בוגדת בי" הוא אמר לי כשעמדתי מולו.
ההלם על פניי כנראה היה ברור מאוד כי הוא המשיך לדבר.
"אני יודעת שאת בוגדת בי, אז רק רציתי שתדעי שזה נגמר בנינו, אם זה לא היה ברור עד עכשיו"
"אייס" אמרתי לו ולקחתי את ידו בידי "אני לעולם לא אבגוד בך! אתה מכיר אותי. תסמוך עליי. האהבה שלנו יותר חזקה מזה!"
לא ידעתי מה לעשות. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה הלב שלו. הקעקוע. הקעקוע של הירח שהוא עשה בשבילי. זה חייב להזכיר לו שהאהבה שלנו חזקה מספיק ואני לעולם לא אעשה לו את זה.
תפסתי את צווארון החולצה שלו וקרעתי אותו. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, בהתחשב בעובדה שאני בקושי מצליחה לקרוע בריסטולים. אבל הצלחתי לקרוע את החולצה הלבנה שהוא לבש. ונגעתי בידי בקעקוע שעל ליבו.
"תסתכל על הקעקוע שעשית בשב.." עצרתי את עצמי כשהבנתי על איזה קעקוע אני מסתכלת.
במקום הירח הקטן עם האותיות המסלוסלות שהיה רשום בהן 'מי לונה' , היה שם קעקוע של לב פועם ומדמם שתקוע בו סכין.
"אייס" אמרתי בלחש ועצרתי את הדמעות שאיימו לצאת.
"להתראות לונה" הוא אסף את שאריות החולצה שלו ויצא מהחדר שלי.
לא ידעתי מה לעשות, ופשוט התמוטטתי.
*
חודשיים אחר כך
זה יום החתונה שלי. היום שאמור להיות היום המאושר ביותר בחיי. אבל הוא לא יהיה כזה. כי הגבר שאראה כשאצעד לכיוון החופה, לא יהיה הגבר שהתאהבתי בו. זה יהיה הגבר שלקח את כל מה שאי פעם היה שלי, בכוח.
"השמלה שלך נראית נהדר" כריס ניסתה לעודד אותי לפני שהייתי אמורה לצעוד לחופה.
"אחלה"
"זה יום החתונה שלך! את צריכה להיות מאושרת" היא ניסתה לגרום לי לחייך, אבל הניסיון שלה כשל. שום דבר כבר לא גורם לי לחייך.
"רובין הוא אחלה גבר, שתדעי" היא ניסתה לנחם אותי "יהיו לך חיים טובים אית.."
היא שתקה לפני שהספיקה לסיים המשפט.
"מה התחלת לומר?" הסתובבתי אליה כדי לראות מה קרה.
היא רק בהתה ביד שלי. ביד עם הקעקוע של המדוזה.
"מה קרה?" היא שאלה אותי בשקט.
לא ידעתי מה לענות לה.
"רובין אנס אותי" אני לא יודעת למה סיפרתי לה. אני לא יודעת למה בכלל חשבתי שזה יעזור במשהו. היא הרי חושבת שהוא מלאך.
"רובין אנס אותך?" היא שאלה אותי כדי להיות בטוחה ששמעה נכון.
"כן" עניתי והשפלתי את מבטי "הוא אנס אותי ברפת שליד הבית שלי, כשהיינו ביוסטון"
הרמתי את מבטי אליה, אבל היא עדיין הסתכלה על הקעקוע שלי ושתקה.
"הוא נתן לך סם אונס?" היא שאלה לבסוף.
"לא" הכאב בעיניה היה קשה "הייתי בהכרה מלאה. הייתי בתולה"
היא הרימה את מבטה כדי לפגוש במבטי.
"ביום שחזרת" היא אמרה לי וחיפשה משהו בשולחן שהיה לידנו "הוא ביקש ממני לתת לך את בקבוק המים"
לא הבנתי לאן היא חותרת.
"את התעלפת כמה דקות אחר כך"
דמעות התחילו לזלוג מעיני. באותו יום שחזרתי מבית החולים, הוא אנס אותי שוב?
"אני ממש מצטערת" כריס אמרה לי וחיבקה אותי "לא ידעתי"
התפרקתי על זרועותיה.
מוזיקה נשמעה מחוץ לחדר.
"זה הסימן שלך לצאת" כריס אמרה לי.
"אוקיי"
"חכי רגע" היא אמרה וסידרה לי את האיפור "אני באמת מצטערת לונה"
"זאת לא אשמתך" הרגעתי אותה לפני שצעדתי אל החופה.