מי לונה (1)

פרק 4

רובין
״שלא פאקינג תעז להתקרב אליה שוב״ אמרתי לאייס אחריי שהתפרצתי לו לחדר. לא שנראה שזה אכפת לו.
״אתה האחרון שתגיד לי מה לעשות״ הוא ענה לי, רגוע מתמיד ״מותר לי לדבר איתה, מותר לי להתקרב אליה. זה לא אשמתי שאתה מתנהג כמו זין אליה״
״אז אתה אומר שאני פשוט צריך להתנהג כמוך?״
״לא״ הוא אמר לי והסתכל עלי כאילו אני משוגע ״אני רק אומר שפשוט תהיה נחמד אליה. אולי ככה היא תרצה אותך״
״אין לה ברירה, היא תתחתן איתי גם אם היא תרצה וגם אם לא״
״זה בדיוק משהו שכדאי שתשפר אצלך״
״בן זונה״ סיננתי לאוויר ויצאתי מהחדר שלו.
נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.
נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיני.
׳אז אני מציעה שתשתוק חתיכת ילד קטן וחסר תועלת׳ המילים של לונה חזרו אליי. אלה היו אותם מילים שאבא שלי אמר לי לפני עשר שנים.
נשמתי עמוק וניסיתי להירדם. הרגשתי שחלום כלשהו מגיע לכיווני ומיד נאחזתי חזק בו כדי שיעזור לי להירדם ולצאת מהגיהנום הזה שנקרא החיים שלי.
בחלום הזה ראיתי את הבריכה שלנו. יכול להיות שעוד מעט לונה תבוא לכאן, ובמקום לומר שהיא לעולם לא תהיה איתי, היא דווקא תנשק אותי במקום.
אבל זה לא יכול להיות משהו שקרה היום, כי אני לא יכול לראות את הגדרות מסביב לבית.
אבל בתוך הבריכה כן שוחה מישהי. לא סתם מישהי. אמא.
״תוכל להביא לי את המגבת הלבנה שלי מבפנים חמוד?״ ראשה של אמא שלי הציץ מחוץ לבריכה. השיער הבלונדיני הבהיר שלה נדבק לצווארה וצבעו הפך לשטני. בעיניים בצבע התכלת הבהיר שלה היה ניצוץ מסויים. ניצוץ שלא ראיתי בעיניה כבר שנים.
אני יודע איזה יום זה. זה היום שבו היא נהרגה.
במקום להישאר איתה ולשמור עליה, נכנסתי לתוך הבית ולקחתי את המגבת הלבנה שהייתה על הספה שבסלון.
קול חזק נשמע מבחוץ. הסתובבתי לאחור וראיתי את אמא שלי שוקעת בבריכה, כשמסביבה המים הופכים לאדומים.
רצתי מהר לעבר הבריכה, העפתי את המגבת על אחד הכיסאות שבחוץ וקפצתי כדי להציל את אמא שלי. או לפחות את הגופה שלה.
אמא שלי הייתה אישה דקיקה, מה שאפשר לי להוציא אותה בקלות. יחסית לילד בן 13 הייתי חזק. כנראה לא מספיק חזק כדי לעצור את הרוצח שלה.
הוצאתי אותה ושמתי אותה על אחד מהכיסאות הקרובים. רצתי לעבר המגבת ורצתי חזרה, מנסה לעצור את הדימום.
רצתי מהר לתוך הבית להתקשר אל אבא. הוא לא ענה. הוא יצא יותר מוקדם באותו יום כדי להגיע לפגישה שקרתה באיטליה.
ניסיתי להתקשר לאייס. אבל מה הוא כבר יוכל לעשות? הוא בשיעור לחימה עצמית.
התקשרתי מהר לאמבולנס.
אחריי עשר דקות שהרגישו כמו שנים, האמבולנס עצר מחוץ לבית וסימנתי לרופאים לאן להגיע.
הם רצו מהר לכיוון אמא שעדיין שכבה על הכיסא שבבריכה.
שלושה רופאים היו מסביבה בזמן שאחת מהאנשים שהגיעו באמבולנס ניסתה להרגיע אותי.
״היא בסדר?״ שאלתי כשאחד הרופאים הלך לכיווני.
״אני מצטער ילד״ אמר לי הרופא ״היא והתינוק לא שרדו את הירי״
התינוק? אמא שלי הייתה בהיריון?
״מה קורה פה?!״ שמעתי את הצעקה של אבא שהגיעה מהכניסה לבית.
כשהוא הגיע לכיוון הבריכה וראה את אמא שוכבת על הכיסא ואת דני הרופאים האחרים מסביבה, הוא רץ אליה מיד.
אייס הגיע מאחוריו.
״אל תדאג אייס״ ניסיתי לנחם את אחי הקטן ״אמא תהיה בסדר״
אבא סילק את הרופאים ואמר לי ולאייס להיכנס הביתה וללכת לחדרים שלנו.
התיישבתי על המיטה שלי ובהיתי בקיר.
אחריי זמן שהרגיש כמו נצח, מישהו נכנס לחדר שלי.
בפתח החדר ראיתי את אבא, כשהבעה בלתי ניתנת לזהוי על פניו.
״איך אמא?״ שאלתי אותו למרות שידעתי את התשובה.
במקום לענות לי הוא פשוט עמד בדיוק מול הנקודה שבהיתי בה בקיר.
״אני רוצה שתדע רק דבר אחד עכשיו רובין״ הוא אמר לי והסתכל בעיניים שלי, ויכולתי לראות את כל הרגשות המעורבים שלו ״אתה תזכור את היום הזה בתור המוות של אמא שלך. אני לא אזכיר זאת לאף אדם שאפגוש, ולא לאייס. אני גם לא אזכיר לך, כי אתה לא תשכח את היום שבו אתה גרמת למוות שלה. אתה חתיכת ילד קטן וחסר תועלת״