מתוך המחברת שלי - קטעי כתיבה מועדפים

#3: אני שונאת אותך

נכתב ב: 19.1.23

פורסם ב: 25.8.23

אני שונאת אותך, היא אמרה באותו היום.

אני שונאת אותך, היא צעקה בעיניים דומעות.

אני שונאת אותך, היא עזבה בלי להביט לאחור.

אני שונאת אותך...

שונאת אותך...

שונאת...

ובזה אחר זה, חלפו הימים והחשיכו ללילות.

בימים, היא חיה, ממשיכה כרגיל, חוגגת ומזייפת חיוך וביטחון.

בימים, היא שונאת אותו.

היא שונאת אותו. היא שונאת אותו. היא שונאת אותו.

היא שונאת אותו, היא מדגישה כשמזכירים את שמו.

היא שונאת אותו, היא חושקת שיניים כשנתקלת בו במקרה.

היא שונאת אותו, כפות רגליה מכות במדרכה כשהיא רצה, מנסה לשחרר הכל.

היא שונאת אותו, היא צורחת אל השמיים.

הוא חתיכת אידיוט. הוא לא יודע מה היא שווה. הוא לא יודע מה הוא מפסיד. הוא לא שווה דמעה אחת. הוא עזב אותה, אבל רק הוא הפסיד מזה. כי היא שווה הכל, והוא לא שווה כלום. חתיכת מטומטם, מי הוא חושב שהוא בכלל?

היא שונאת אותו.

אבל לפעמים הלילה יורד והיא נותרת לבד, והיא מגלה שקשה לשנוא ככה.

קשה לשנוא כשהשמש שקעה לפני שעות, אבל עיניה אינן נעצמות.

קשה לשנוא כשהעיר חשוכה ושקטה, נדמית ריקה.

קשה לשנוא כשאין לידה איש, איש שיזכיר לה שהיא באמת שווה הכל, איש שאפשר להגיד לו - שהיא שונאת אותו.

היא נותרת בחושך ובשקט, לבדה לגמרי. ופתאום מתברר שכשהיא אינה צריכה לצעוק שהיא שונאת אותו, קשה לשנוא אותו. את מקום השנאה מחליף העצב. היא אומרת שלא אכפת לה בכלל, שהוא לא שווה את זה.

אבל החלק החבוי בתוכה אומר אחרת.

עמוק בפנים, היא אינה שונאת אותו כלל. כל השנאה הזאת אינה אלא מעטה חיצוני, מעין תחפושת. אבל כשאין לה איש להעמיד פנים בשבילו, השנאה מתפוגגת וחושפת את מה שחבוי עמוק בפנים. את הכאב, העצב, תחושת הבגידה והכישלון, הגעגוע. היא מנסה לשנוא אותו. מנסה בכל כוחה. אבל כשמעטה השנאה מתקלף, נותר רק הכאב. ובאותם לילות ארוכים, היא כואבת. היא כואבת את הגעגוע אליו, לאותו אחד שגרם לה להרגיש נאהבת. היא כואבת את תחושת הבגידה, כשגילתה שהוא מעולם לא באמת רצה אותה. היא כואבת את הבדידות, את התחושה שאין לה אף אחד. היא כואבת את השנאה העצמית, את ההרגשה שהיא לא שווה שיאהבו אותה. היא כואבת את השנאה, כלפי אחד שפעם אהבה.

ועד כמה שהיא דוברת שנאה ומתנהגת בשנאה וצורחת שנאה אל היקום, היא אינה באמת שונאת.

היא רק כואבת.

ובמשך כל הזמן הזה, הימים שאמרה שאינה עצובה, רק שונאת. הלילות שבכתה מכאב הבגידה, לבדה. הגעגוע שניסתה להסתיר, והשנאה שהפגינה כלפיו. במשך כל הזמן הזה, הדבר שבאמת שנאה הייתה העובדה שהיא לא הצליחה לשנוא אותו.