מתוך המחברת שלי - קטעי כתיבה מועדפים

#10: נערה אמיתית

נכתב ב: 8.9.23

פורסם ב: 14.9.23

שעת לילה מאוחרת, המיטה מוצעת בגווני כחול, ושתיהן שוכבות זו לצד זו. היא לובשת את הפיג'מה שלה, חולצה גדולה ומכנס קצר, והשיער הארוך פזור סביבה כמו הילה. אך עיניה פקוחות, בוהות בחדר החשוך. היא זעה קלות, מנסה שלא להעיר את הנערה שלצידה. כבר זמן רב שהיא כמעט ולא ישנה. לא אחרי כל מה שקרה. פעם, היא הייתה ישנה בלילות. פעם, היא הייתה נערה. היא הייתה בשר ודם, צחוק ושמחה, צרחות התרגשות, שוקולד וקפה, ריקודים בגשם ושיחות ארוכות, אהבה וחיבוקים ונשיקות ראשונות. עכשיו, נותר רק כאב. כאב ופחד. זה כל מי שהיא, מה שהיא. היא לא נערה יותר, היא כאב ופחד.
וביחד עם שמחתה, עם תמימותה וחייה, נלקחה ממנה גם השינה. כעת נותרו לה רק לילות ארוכים בהם היא מתהפכת מצד לצד חסרת מנוח, השדים עוטפים אותה, והיא נזכרת בהכל, נזכרת ובוכה. ישנם לילות טובים יותר, ואז בשעת הזריחה העייפות מכריעה אותה והיא נרדמת. אך ישנם גם לילות רבים שבהם היא נותרת בעיניים פקוחות עד הבוקר. היא כאב ופחד, וכאב ופחד לא רוצים לישון. הרי הכל כבר נלקח ממנה, נשארה לה רק אחיזה חלושה במציאות. אם תשקע בשינה, היא תאבד גם את האחיזה הזאת. היא תיכלא בתוך ראשה שלה-עצמה, ללא כל קשר אל המציאות, רק עם הזכרונות שמציפים אותה. וזה יהיה גרוע אף יותר מלילה נוסף ללא שינה.
מייגן מתהפכת לעבר הנערה השניה, ועיניים כחולות כים מסתכלות עליה בחזרה. "את ערה?" שואלת אשלי. "כן," מייגן לוחשת. "אני לא יכולה לישון," היא מוסיפה. היא לא מספרת על השדים והסיוטים, על הזכרונות הצורבים, על הכאב והפחד. אבל אשלי מבינה.
ללא מילים, היא כורכת את זרועותיה סביב מייגן ומחבקת אותה. מייגן מחבקת אותה בהיסוס בחזרה, מסתכלת על הפנים היפות, השיער הבהיר והקצר, העיניים הכחולות, המוקפות בריסים ארוכים, שננעצות בה בכזו דאגה, והיא נשברת. היא מתחילה לבכות אל תוך חיבוקה של אשלי, הדמעות זולגות על פניה ללא מעצור. אפילו כשהיא בוכה, היא עדיין יפהפיה. העיניים במיליון גוונים של חום, האף הקטן, השפתיים היפות, הלחיים הסמוקות-תמידית. רק הדמעות מרטיבות כעת את הפנים האלו, אך לא פוגמות ביופיין. אשלי לא אומרת מילה, רק מחבקת את גופה השברירי של מייגן ומלטפת את השיער החום שגולש לאורך גבה. מייגן מתייפחת בכאב, ואז המילים מתחילות לפרוץ מפיה. בתחילה, המילים שלה חלשות ומהוססות, נבלעות בדמעות. אך אט-אט, הדמעות נחלשות עד שנפסקות, וקולה נעשה רם וברור יותר. ובפעם הראשונה מאז שזה קרה, היא מדברת. היא מספרת לאשלי הכל. מאותו היום שבו זה החל, עד הלילה הזה. היא מספרת על כל יום חשוך ועל כל לילה חשוך עוד יותר. היא מספרת איך דבר אחר דבר, הכל נלקח ממנה. היא מספרת על הפחד המשתק, הזכרונות שרודפים אותה. היא מדברת על הכאב, אף שאיננה יכולה למצוא מילים שיתארו אותו. היא מספרת הכל, ואשלי מקשיבה בדממה, רק ממשיכה לחבק אותה וללטף את שיערה.
כשמייגן מסיימת לדבר, הדמעות שעל פניה כבר יבשו, אך עיניה של אשלי רטובות. היא מחבקת את מייגן חזק יותר ואומרת לה שוב ושוב שהיא אוהבת אותה, מזכירה לה שדבר לא קרה באשמתה, מבטיחה לה שהיא לעולם לא תיתן לה להיפגע שוב, ואומרת לה שזה לא צריך להיות הסוף של הסיפור שלה. יש עוד הזדמנות לחיים אחרי הכל, אפילו אחרי זה. היא תוכל לקום בוקר אחר בוקר, וכל בוקר יהיה מעט קל יותר. היא תוכל לשוב לישון, לאכול, לחייך, להיות. היא תוכל להמשיך לחיות. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי. היא לעולם לא תשוב להיות הנערה שהייתה לפני, אבל היא תשוב להיות נערה אמיתית, ולא רק כאב. ומייגן בוכה שוב, כי היא מעולם לא חשבה על אפשרות כזו. היא לא העזה לחשוב שיש לה עוד סיכוי לשוב לחיות. היא לא חשבה שבוקר אחד היא תפקח את עיניה ותרגיש חיה.
ולפתע, משהו בתוכה משתנה. הכאב לא נעלם, אך הופך לקל יותר. כל מילה שסיפרה הייתה כמו אבן קטנטנה שהתפוגגה מליבה, וחיבוקה של אשלי ומילותיה כמו דחקו את הכאב הצידה והחליפו אותו במעין חום מתפשט בגופה, תחושה מוזרה שחלף זמן כה רב מאז שהכירה אותה. רק לאחר רגע, היא יודעת לקרוא לתחושה זאת בשמה, אהבה. והיא מבחינה שזו הפעם הראשונה מזה שבועות שהיא חשה רגש שאינו כאב או פחד. הכאב והפחד עודנם שם, אך כעת הם לא היחידים. היא לא מרגישה יותר כמו כאב ופחד, היא שבה להיות נערה אמיתית. אכן, נערה הנושאת משקל כבד של כאב ופחד, אך רק עכשיו היא זוכרת שזה לא כל מה שהיא. היא נערה, בשר ודם, צחוק ושמחה וצרחות התרגשות, שוקולד וקפה, ריקודים בגשם ושיחות ארוכות, אהבה וחיבוקים ונשיקות ראשונות, ואשלי. אשלי היא חלק ממנה, חלק מליבה, חלק מהיותה נערה ולא סתם כאב ופחד.
היא שואפת אוויר אל ריאותיה ומרגישה אותן מתמלאות. כבר חודשים שהפחד מונע ממנה לנשום, אך כעת היא יכולה. ובאותו הרגע היא מבינה שהיא חזרה לחיות.
אשלי מבחינה בשינוי שחל במייגן ושואלת "את מסוגלת לישון עכשיו?" ובפעם הראשונה מזה חודשים, התשובה לשאלה הזאת הינה "כן." כי כעת, יש בה דבר נוסף מעבר לכאב ופחד. כי כעת, היא נערה אמיתית, היא חיה. כי כעת, לאחר שחשפה את זכרונותיה, הם אינם נראים כה מאיימים. כי כעת, היא יודעת שגם אם תיאבד שוב בתוך ראשה, היא תתעורר כשאשלי לצידה. הן שוכבות מחובקות, ומייגן מרגישה שלווה מוזרה עוטפת אותה, דוחקת לפינה את כל הרגשות האחרים מלבד האהבה. היא רגועה יותר משהייתה אי פעם. מילה בודדה נלחשת אל חלל האוויר. "תודה", ואז העיניים החומות נעצמות והנערה שוקעת סוף סוף בשינה.