מתוך המחברת שלי - קטעי כתיבה מועדפים

13# - התרגלנו לשברון לב

נכתב ב: 26.11.23

פורסם ב: 30.12.23

אזהרת טריגר:
מלחמה, איזכורים לרצח ואונס.

המלחמה הזו הרגילה את כולנו לשברון לב.
לכולנו נשבר הלב בבוקר של השביעי באוקטובר, כשהחדשות מהדרום החלו להגיע.
לכולנו נשבר הלב במוצאי החג, כשפתחנו את אתרי החדשות והתחלנו להבין את ממדי האסון. כשריעננו שוב ושוב את עמוד האינטרנט, וראינו כיצד כל פעם מספר הנפגעים עולה.
לכולנו נשבר הלב בימים שלאחר מכן, כששמענו עוד ועוד סיפורים. כששמענו על עוד ועוד אנשים שנרצחו ובביתם, על הכאב של מי שאיבדו את כל עולמם, על האנשים שהקריבו את חייהם על מנת להציל אחרים, על הפחד של בני משפחות החטופים.
מרגיש שכבר חודש וחצי כולנו מסתובבים בעולם עם לב שבור.
ובמשך הזמן, נוספו עוד ועוד שברונות לב קטנים.
זוהתה גופתה של התצפיתנית הנעדרת.
נמצאו שרידיה של הילדה שהוגדרה כחטופה.
חיילנו מצאו בעזה את גופתה של אחת החטופות.
הותרו לפרסום שמותיהם של שלושה חיילים שנפלו ברצועת עזה אתמול.
פיגוע, נהרגה חיילת.
וכל כותרת כזאת שוברת עוד חלק קטן בלב השבור גם ככה שלנו.
כל הרוג, כל חטוף, כל סיפור חדש.
כל מראה של ילד קטן שכעת כבר לא איתנו, כל תמונה של בית שרוף עד היסוד, כל הורה שזועק את הגעגוע אל בנו החטוף, כל סיפור על הגיבורים שנפלו על מנת להציל אחרים.
זה שובר את הלב, חתיכה אחרי חתיכה.
כבר חודש וחצי של מלחמה. חודש וחצי שאנחנו נעים בין "מצאו את הגופה שלה, לפחות היא לא נחטפה", לבין "עדיין לא זיהו גופה, יש סיכוי שהוא רק נחטף", מבלי לדעת מה גרוע יותר. חודש וחצי שאנחנו רגילים לראות ברחוב תמונות עם הכיתוב "תחזירו אותם הביתה!". חודש וחצי שכל יום אנחנו מתבשרים על עוד הרוגים. חודש וחצי שכשאנחנו שומעים על מישהו שאנחנו מכירים שאיבד קרוב, מתוך כל הכאב אנחנו רק מקווים שהקרובים שלנו לא יהיו הבאים בתור. חודש וחצי שלכל אחד יש סיפורים על כמה הרוגים שנכנסו לו עמוק אל תוך הלב, לכל אחד יש חטוף שהוא רק מקווה לשחרורו, פעמים רבות מבלי להכיר אותו בכלל.
ובעיקר, כבר חודש וחצי של שברון לב.
כולנו פגועים, וכאובים, ועצובים. נדמה שהמלחמה הזו שברה את כולנו.
כל כך התרגלנו לשברון הלב הזה, שכבר שכחנו איך להיות מאושרים.
ואז, שוחררו מהשבי עשרים וארבעה חטופים.
אחד עשר עובדים זרים, ארבעה ילדים, שלוש אימהות ושש קשישות.
ופתאום, אנחנו לא יודעים כיצד לעכל את הרגשות.
אנחנו מרעננים את עמוד החדשות שוב ושוב, עיכוב בהעברת החטופים, החמאס החלו בהעברתם, החטופים הגיעו אל הצלב האדום, המסוק יצא אל ישראל, וסוף סוף, החטופים נחתו בישראל, וכולנו חוזרים לנשום.
והשמות מתפרסמים. שוחררה הקשישה שחמאס טענו שנהרגה. שוחררה האם עם שתי הילדות הקטנות. שוחררה הילדה שאביה חשב שהיא מתה ושמח שלפחות לא נחטפה.
ואז התמונות. ילד בן תשע יושב במסוק ומשחק בקוביה הונגרית. קשישה שכל משפחתה קראה לשיחרורה נתמכת באחת החיילות. שתי האחיות ואימן יורדות מהמסוק.
והלב שלנו, שהתרגל להיות שבור, מתכווץ ולא יודע כיצד להתמודד עם החדשות הטובות. הוא לא יודע כיצד לשמוח, להתרגש, להודות.
וכשמגיעות התמונות הבאות, אנחנו נשברים. אנחנו רואים ילדה בת שש מחבקת את סבתה. ילד בן תשע רץ לזרועות אביו. אבא מרים את בנותיו הקטנות. אישה מבוגרת מוקפת בבני משפחתה האוהבים. בחור שפוגש את אימו. העובדים הזרים מקבלים טיפול בבית החולים.
אחרי חודש וחצי של לב שבור, אנחנו נשברים שוב.
אבל הפעם, בצורה טובה.
כי אחרי שהלב שלנו נשבר מילדים קטנים שנרצחו, איך הוא יכול לראות ילדה מחבקת את סבתא שלה? אחרי שהלב שלנו נשבר מסיפורי זוועה על אונס, איך הוא יכול לראות את הנשים האלה מתאחדות עם המשפחה שחיכתה בארץ? אחרי שהלב שלנו נשבר מהקשישים שנרצחו בקיבוץ שהקימו במו ידיהם, איך הוא יכול לראות קשישות מוקפות בילדיהן ונכדיהן?
הלב שלנו כל כך התרגל לכאב הבלתי נתפס, שהוא כבר לא יודע להכיל רגש אחר.
והשמחה נדמית זרה, כמעט אסורה.
איך אפשר לשמוח באמצע מלחמה? איך אפשר לשמוח אחרי חודש וחצי שהלב שלנו נשבר יום אחר יום? איך אפשר לשמוח למרות סיפורי הזוועה?
זה מרגיש כמעט לא מציאותי. אנחנו לא מסוגלים להאמין שבתוך הכאב הזה, יכולים להיות גם אושר והתרגשות.
והלב שלנו, הלב שכבר התרגל להיות שבור, נצבט מהתמונות האלה. כי הוא כבר לא זוכר כיצד לא להיות מרוסק. החיוך נדמה כמעט זר על פנינו. והעיניים שהזילו כל כך הרבה דמעות של עצב וכאב וגעגוע, מתמלאות פתאום בדמעות התרגשות.
וכשדמעות השמחה וההתרגשות זורמות על פנינו, והחדשות על פגישות של חטופים נוספים עם קרוביהם ומצבם היציב יחסית ממשיכות להגיע, נדמה שמשהו בלב השבור שלנו מתחיל לתקן את עצמו.
פיסה זעירה חוזרת למקומה, חלק קטן בלב שלנו כבר לא שבור יותר.
למרות כל הכאב, ומתוך השבר הנוראי, אנחנו נזכרים פתאום שיכולים להיות גם רגעים יפים בעולם.
הלב שלנו עודנו שבור. אנחנו זוכרים את החטופים הרבים שעוד מוחזקים בשבי חמאס, את ההרוגים שלעולם לא ישובו, ואת הכאב שלא יתרפא.
אבל אחרי חודש וחצי של שברון לב, פעם ראשונה שהוא מתחיל להיתקן.
הלב שלנו לא רגיל לחדשות טובות, לשמחה, להתרגשות, לאהבה.
הוא לא יודע כיצד לעכל אותן, אבל הן מתקנות חלק קטן ממנו.
ואולי, יום אחד, הלב שלנו כבר לא יהיה שבור יותר.
כי מתוך שברון הלב, התמונות האלה לא החזירו לנו רק שמחה והתרגשות והודיה. הן החזירו לנו תקווה.