מתוך המחברת שלי - קטעי כתיבה מועדפים

#12: עיניים בצבע דשא

נכתב ב: 30.10.23

פורסם ב: 12.11.23

אזהרה:

הקטע יכיל איזכורים קטנים לפגיעה עצמית, משקל ודיכאון.

לפני כמה שנים, הכרתי ילד אחד.

היה לו עור חיוור כמו הירח, שיער שחור ארוך אסוף בקוקו, ועיניים ירוקות כמו דשא.

היה לו חיוך מהוסס ויפהפה, והרגל להסתיר את פיו כשצחק.

הוא תמיד היה לובש סוודרים גדולים ומכנסיים ארוכים, גם בשיא הקיץ. מסתתר מהעולם, מחביא את הגוף שלו, מכסה את הצלקות שעל פרקי כפות ידיו.

הוא תמיד היה מקשיב, אבל מעולם לא דיבר על עצמו. הוא הכיר את כולם היטב, ידע את הסיפורים שלהם והמחשבות שלהם והכאב שלהם. אבל איש לא באמת הכיר אותו.

כשהיינו נפגשים, כל החברים, הוא תמיד היה יושב איתנו אבל לא משתתף בשיחה. רק נמצא שם, ומקשיב.

הוא לא היה יוזם דברים, אבל מעולם לא סירב להצעות של אחרים.

כשהייתי מחבק אותו, הייתי שם לב עד כמה הוא רזה ושברירי. זה הרגיש כמו לחבק שלד או תינוק קטן, כאילו אם אחבק אותו מעט חזק יותר הוא פשוט יתפרק לחתיכות.

דאגתי לו, למען האמת. היה קשה לראות אותו הולך ומרזה מיום ליום, ממש מתפוגג אל מול העיניים שלי. היה קשה לראות אותו בוהה בחלל האוויר במבט ריקני. היה קשה לדעת שהוא מעולם לא יפנה לעזרה. ניסיתי לדבר איתו, אך לשווא. היה בלתי אפשרי לחלץ ממנו מידע על עצמו, על תחושותיו, על חייו.

אבל החודשים חלפו, ולאט לאט התרחקנו זה מזה.

בגרנו והשתנינו, החבורה התפרקה, וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו.

ואני הפסקתי לדבר עם הילד הנמוך וירוק העיניים.

לפני כמה ימים, פגשתי ילד אחד באוטובוס.

העור שלו כהה מעט, וכעת כבר לא היה חיוור כירח. שיערו השחור קוצץ. אך עדיין היו לו עיניים בצבע דשא.

החיוך שלו נותר יפהפה, אך כעת היה פחות מהוסס. הוא לא הסתיר עוד את פיו כשצחק.

הוא לבש חולצת טי-שרט בהירה ומכנסי ג'ינס, ונותר נמוך אך עלה מעט במשקל וכבר לא היה רזה באופן חולני. הוא היה נראה סתם כמו עוד ילד רגיל ונורמלי, אחד ממיליון.

דיברתי איתו קצת. הוא כבר לא רק הקשיב בדממה אלא דיבר גם הוא וסיפר על עצמו. בשיחה הקצרה הזו למדתי עליו יותר משלמדתי בכל הזמן שהיינו חברים.

כשהייתי צריך לרדת מהאוטובוס, הוא הציע לי חיבוק. והפעם חיבקתי אותו חזק, מבלי לפחד שהוא יישבר.

הכרתי פעם ילד. היה לו עור חיוור כמו הירח, שיער שחור ארוך ועיניים בצבע דשא. הוא היה מופנם, שברירי וחסר ביטחון עצמי.

ואז פגשתי ילד. היה לו עור בהיר ושיער שחור קצר. הוא היה חייכן, חברותי ונחמד.

רק העיניים נותרו כשהיו, ירוקות כמו דשא.

הוא השתנה.

אבל גם אני.