״ אלוהיי ״

פרק 14 :

" She cries to the heaven above
There is a stone in my heart
She lives in a world she didn't choose
And it hurts like brand new shoes
Hurts like brand new shoes. "
Pearls,Sade.

פעם לא ידעתי איך להכיל את כל התחושות האלו בי , והאמת שגם היום אני לא ממש יודעת איך . יש ימים שכואב לי יותר בלי שום סיבה , אני מרגישה שיש בי חור , חור בנשמה שלעולם לא יתמלא . אני יושבת במרפסת השעה 1:00 בלילה אני מחבקת את ברכיי ומסתכלת על הירח , אחרי שאמא וסאן נפטרו , לא היה לי ולאבא הרבה רגעים אבל אני לא אשכח אף פעם שלא הצלחתי להירדם , אפילו לא במיטה של סאן ויצאתי לנשום אוויר וראיתי את אבא מעשן . הוא קרא לי לבוא אליו חיבק אותי כל כך חזק כאילו ממש ידע שתכף יעזוב , הוא אמר לי , ״אני יודע שאני לא הכי תומך ואני יודע שאני לא הכי מתפקד אבל אני רוצה להגיד לך כמה אני גאה בך שאת מצליחה עדיין ללכת לבית ספר ואת מצליחה לקום כל בוקר , את מעוררת השראה אני כל כך מאושר שיש לי בת כמוך . את ילדה חכמה כל כך ירח , את תגיעי למקומות מדהימים בחיים וגם אם אולי אני לא איהיה פה לראות את זה אני עדיין איהיה גאה ואתמוך בך גם אם לפעמים לא תרגישי את זה , אני אוהב אותך בת שלי ירח שלנו .״
שבוע אחר כך הוא נפטר .

מעניין אם אבא מסתכל עליי עכשיו והוא באמת גאה במה שהוא רואה , כי שאני מסתכלת על עצמי אני רק רואה אכזבה . אומרים שהחיים מלאים מוקשים בדרך לאושר אבל מה קורה ברגע שגם שאחרי שנגמרו המוקשים אין אושר , הגעתי לקו הסיום , חשבתי שאם ניצחתי אותו אנצח . אבל לא ניצחתי בכלל נשארתי גוף חי ונשמה מחוררת מכל כך הרבה צדדים . אבל אני חושבת שמצד אחר מצאתי נקודת אור קטנה שאני תולה בה מעט תקווה , אושר קטן , נייט .

אני נכנסת בין הדלתות הגדולות של המשרדים מתקדמת למעלית ועולה לקומה הרגילה , מצב הרוח שלי עלה מעט ורציתי לראות את נייט , יצאתי מהמעלית מתקדמת לכיוון המשרד שלנו . מחפשת את נייט בעיניי אך לשווא אני לא מוצאת אותו .

לקראת הצהריים נייט יוצא מן המעליות אני מרגישה את החיוך שלי מטפס ואת הרגשות שלי מבעבעות בבטן אך פתאום כמו אבן כבדה שישר נופלת לי בתוך הבטן החיוך שלי יורד אני רואה אותו מסדר בקטנה את הרוכסן שלו ואת הכפתור בחולצתו המכופתרת ואז היא יוצאת אישה מהממת בעלת שיער חום כהה עם עיניים אפורות מטביעות וגוף של דוגמנית של ויקטוריה סיקרט שמסדרת את השפתון שנמרח והשמלה שעלתה מעט. לא צריך להיות חכם בשביל להבין מה קרה שם . אני הולכת אחורה כמו נמלטת ובורחת נכנסת חזרה למשרד . מתחברת לאוזניות וממשיכה לעבוד בשביל לא לחשוב על מה הרגע ראיתי . כבד לי בלב . ככה פשוט כבד .
אני לא מבינה אני באמת לא מבינה מה קורה פה? למה שהוא יעשה את זה? אולי לא הבנתי נכון? המחשבות שלי נקטעות בצרחה של השם שלי , ״לונה!!!״ אני מסתובבת ומגלה את הבוס החתיך שלי שצועק את השם שלי והקמט בין הגבות שלו גלוי עיניו משדרות כעס ושנאה ואני נופלת לבור.
״אני מרגיש שהבהרתי את נושא האוזניות מספיק טוב , כנראה שקשה לך להבין. את עושה בכוונה? ״ הוא תוקף אותי , ״לא מ-ה , אוקיי .״ אני כל כך מבולבלת אני לא יודעת איך להגיב אפילו . הוא מסובב את הגב ואני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר , אחרי חמש דק של מחשבה אני מחליטה לקום אני מתקדמת למשרד שלו מתפרצת פנימה מבלי לדפוק אפילו ורואה אותו יושב שם שסיגריה בין שפתיו היפות , הוא מסתכל עליי באדישות .
״מה הבעיות שלך?״ אני תוקפת אותו
״יש לי בסהכ בעיה אחת , האוזניות שלך .״ הוא אומר ולא מסתכל עליי .
״למה אתה מתנהג אליי ככה? מה עשיתי לך? לפני כמה זמן היית אצלי בבית עשיתי איתך דברים שלא עשיתי עם אף אחד , נגעת בי . ״ אני אומרת הדמעות בעיניי מתמלאות אבל אני לא מעזה לתת להם לזלוג .
״זאת הייתה טעות תשכחי את מה שקרה.״ אומר כדרך אגב ,
״מה?״
״תשכחי את זה , את העובדת שלי ואת קטנה. אני מבין שהתרגשת מזה שאני מתייחס אלייך אבל את צריכה לשכוח מזה .״ המילים שלו כמו החיצים , לא היה לזה שום משמעות מבחינתו , אני סתם כוסית מבחינתו .
סתם עוד מישהי , שאפשר לשחק בה .
אושר , אפילו אם הוא קטן , הוא זמני . זה היה זמני . אני צריכה להבין שאני לא יכולה לתלות את האושר שלי במישהו אחר מלבדי.