המפלצת שלי

חופשה פלוס מוות (12)

אנטניו רומנו

הגענו למטוס אני וסול היינו ברכב משלנו ביחד עם מריו, יצאנו מהמכונית מריו היה קשור ברצועה. "תקשיב לאן טסים?" שאלה  סול שהחזיקה בידי, החלטנו שזה מסמן שאף אחד לא יתקרב עליה, אני ראיתי בזה כהגנה, סול ראתה את זה בתור הקלה.
"הפתעה" עניתי והתקדמנו למטוס.
שעלינו ראינו את אחיי כבר ישובים במטוס.
"סוף סוף הגעתם" אמר רוברטו והרים את מבטו מהטלפון, "טוב אפשר להמריא" אמרתי וסול ואני התיישבנו במקומות הפנויים. "אנטו" לחשה שלי אדלה מהכיסאות לידי וליד סול, "מה?" שאלתי והיא סימנה לי לבוא אחריה, לאחורי המטוס.
"נו מה?" שאלתי והיא הסתובבה עליי והוציא את הטלפון שלה מהכיס.
"תונר שלחה לי את זה" אמרה אדלה וראתה לי מפה מהטלפון שלה, "יופי זה נראה שזה יעזור" אמרתי והיא נאנח.
"מה קרה?" שאלתי ראיתי שהיא רוצה לספר משהו, "בשבועיים האחרונים האבטחה השתפרה כאלו הם צפו למשהו" הסבירה ואני הדקתי את האגרופים שלי.
"פאק" נהמתי והיא הסתכלה עליי במבט של כדאי לוותר. "לא יכולים אנחנו כבר בדרך" עניתי לה בלי שהיא שאלה. והיא הפנתה את מבטה לאיפה שסול ישבה מבד לכתפי.
"היא תהיה בסדר" אמרתי והוספתי "עם אין עוד משהו כדאי שנחזור",
"לא, יש משהו חשוב", "דברי" אמרתי ומבטי לא ירד ממנה. "הם מתכננים לפלוש לאזור השטח דל המאיפה הספרדית" הסבירה ואני ישר הוצאתי את הטלפון שלי מחייג לאבא של סול.
"אין טעם" ענתה אדלה ונראתה חיוורת, "קיבלתי את המידה הזה מאחיה השני של סול, אח הגדול שלה ואבא שלה נרצחו" הסבירה ואת המשפט האחרון לחשה.
"אז אנחנו הבאים בתור אה?" שאלתי והיא הנידה בראשה, "הצרפתים הבאים" הסבירה ומיד הלכתי לכיוון הטייס.
"שינוי מקום נוסעים לצרפת" אמרתי לו והוא הסתכל עליי במבט מבולבל, אבל בלי שום שאלות שינה את המסלול והודיעה בקשר לשאר הטייסים.
"מה קרה?" שאל מרקוס שיצאתי מהאזור הקדמי של המטוס, "שינוי תוכניות טסים לצרפת" אמרתי הוא נראה מופתע אבל כנראה הבין שמשהו קרה.
חזרתי לשבת במקום וסול הסתכלה עליי בסקרנות, התעלמתי מהמבט והסתכלתי על החלון. החופשה הזאת הולכת להיות מוזרה.

שהגענו הזמנו מלון ועכשיו אנחנו בקבלה מחכים בתור המטופש הזה. סול הלכה לשבת בספות וארבעתנו עמדנו בתור.
"אז מה קרה?" שאל רוברטו אותי ואת אדלה,
"הם תקפו את המאפיה הספרדית" הסברתי הוא רוברטו עביר את מבטו לסול והחזיר עלינו. "אבא שלה לא שרד פלוס אחיה הגדול" אמרתי וסול הוסיפה, "אמא שלה עם פציעות קשות בבית חולים".
"איך מספרים לה?" שאל רוברטו ואני השפלתי את מבטי בשביל לחשוב, "לא מספרים לה, ממש לא העכשיו אנחנו צריכים להיות מרוכזים במשימה בלבד" הסברתי והסתכלתי עליהם במבט סוג של מתחנן שיסכימו איתי.

"חדר יפה" אמרה סול שהסתובבה בחדר שקיבלנו, "כן אחלה חדר" אמרתי והנחתי את מיזוודה שלי, "אוקיי, למה אנחנו פה?" שאלה והסתכלה עליי במבט סקרן.
"חופשה שחרור כל זה" עניתי והיא נראתה לא מסופקת אבל גם לא שאלה עוד.
קשה לי להסתכל לה בעיינים איך אפשר להסתיר דבר כזה ממשהו, לא הייתי רוצה שיסתירו ממני משהו כזה.
"סול שבי רגע" אמרתי וסימנתי לה לשבת לידי, היא תיישבה ועיינים היפות שלה הסתכלו עליי מבטי במהרה נפל על שפתיה בצבע הבורדו המושלם הנפוחות, והשער הכחול חום שלה שגלש על כתפה.
היא חייכה לא רציתי להרוס לה את החיוך המושלם הזה. "למה באמת עשית את הקצבות האלו?" שאלתי שאלה שמסקרנת אותי זמן מה וגם מנסה להעלים את הפנטזיות שלי. "ואל תספרי לי את הסיפור של זה יפה אז עשיתי" אמרתי את מה שכנראה באה להגיד לי, היא נאנח והשפילה את מבטה. "טוב מאיפה אני יתחיל?" שאלה את עצמה ואני נתתי לה רגע של נחת,
"טוב שהייתי בת 4 הלכנו לבקר את דוד שלי, הקאפו הישן של צרפת" זה בטח קשור לרצח הראשונה שהיא עשתה, על דודה שלה.
"וההורים שלי הלכו למסיבה שם והוא אמר שהוא ישמור עליי על אחי לוקאס ואחי הגדול  פבלו הלך איתם לארוע" לחשה את המילים האחרונות. "לא הצלחתי לישון באותו לילה אז ירדתי למטה" היא התחילה לרעוד ודמעות עמדו בעיינה, "ראיתי אותו מדבר בטלפון הוא אמר שהוא הולך להרוג את כל המשפחה שלי בשנה חוץ מאבא שלי, ואז לאבא שלי לא היו יורשים כי הוא לא ינסה להביא ילדים חדשים ואז אחד מהילדים שלו היה הקאפו של ספרד" דמעות נפלו מעיינים שלה ואני מהרתי לנגב אותם.
"אז משום מקום לקחתי את הסכין שהייתה מונחת על המדרגות ותפסתי אותה, 'את שמעת הכל אה?' זה מה שהוא אמר לי ואז הסתובב. 'עכשיו את תרוצי לאמא ואבא ותגידי שדוד שלך מנסה להרוג אותנו אבל הם בטח יחשבו סתם ילדה קטנה בטח רק חלמה' זה המילים שהוא אמר לי לפני.... לפני..." אמר וחיוך עלה על פניה,
"לפני שקפצתי עליו ודקרתי אותו בלב" אמרה והרעד הפסיק פתאום כאלו כלום,
"הכחול מסמן עצב, המצאתי סיפור שהוא ניסה להטריד אותי מינית ואני פעלתי בהגנה עצמית. ככה כולם חשבו" הסבירה לי אבל הבנתי שזאת לא הסיבה במהרה היא התחילה לדבר שוב.
"הכחול מסמן את הדברים שקרו שם והיו קשורים למקרה, הסכין אזור האחיזה שלה היה כחול, הטלפון קווי היה כחול, הפיג'מה שלבשתי שהפכה לאדומה. והחליפה שלו הייתה כחולה, והכחול האפל היה בגלל המחשבות האפלות שצצו לילדה בת 4 בראש בשביל שתעשה כזה מקרה אפל".

פאק! לא חשבתי שזה באמת הסיפור, ילדה בת 4 אני פעם ראשונה שרצחתי היה רק בגיל 10 וזה היה בכלל ארנבת. אנחנו בדרכנו לחדר אוכל כל אחד במחשבות שלו היא הייתה כל כך יפה תמימה, אבל אחרי הכל היא כבר לא נראת תמימה כאלו היא יכולה להיות סוכנת. לא אין מצב למה שהיא תהיה סוכנת ולא תעשה כלום ועוד תבוא לחופשה אבל כן יש לי הרגשה שהיא מסתירה משהו. "למה את מחייך?" שאלה סול ועבירה את מבטה עליי, פאק! כל הזמן הזה חייכתי אני חייב להתחיל לפתוח עלייה עיין.

התיישבנו בשולחן כולם ואכלנו, היה שקט יותר נכון אני וסול היינו שקטים וכל השאר דיברו. "סול תוכלי ללכת להביא קינוחים?" שאלתי במבטי היה על הריצפה, לאחר ששמעתי שהיא קמה הרמתי את מבטי.
"מחר בחמש בלובי מתחילים"

_______

סליחה שאני לא כל כך פעילה אבל אני מבטיחה לנסות הספר השני שלי בקרוב נגמר אז אני היה יותר על הספר הזה.