קאלי
עשרים, שלושים, ארבעים.. חסרים לי עוד עשרה דפים להדפיס בשביל להשלים את החומר לקראת הבחינות, אני עומדת מול המדפסת בציפייה מורטת עצבים.
אם היו אומרים לי לפני ארבעה חודשים, שאעמוד מול המדפסת של הקולג׳, בלוס אנג׳לס, בקליפורניה, עם תיק על הגב ותרמוס עם קפה באחת בצהריים הייתי צוחקת.
נקרעת מצחוק.
אבל הנה אני, קאלי לארסון, בת שמונה-עשרה נמצאת בלוס אנג׳לס, אחרי סמסטר ראשון ללימודי חינוך, מדפיסה את כל החומר לקראת תקופת המבחנים ושבירת הראש.
אני שומעת לעיסת מסטיק קצרת רוח מאחוריי שמעירה אותי מהרהורי המרמור על מצבי, אני אפילו לא טורחת להסתובב לאחור, לפי ריח הבושם שנדחף לי לאף אני מתארת לעצמי שקוראים לה הילרי והיא לובשת חצאית בגובה של התחת שלה, עם ליפסטיק שקוף על שפתיה ומגפיים שחורות ארוכות שמתארכות לאורך הרגל הארוכה והמושלמת שלה.
אני מתעלמת מההאצה שנשמעת כחרחורים מאוזן שמאל שלי ומסדרת את הדפים החמים שיצאו מהמדפסת בתיקייה מסודרת לפני שאני נוטשת את עמדתי ומפנה לה את מקומי, לא לפני שאני מאשרת את תיאורית הילרי שלי.
הטלפון מצלצל בדיוק כשאני עומדת מול הכניסה לשיעור האחרון לסמסטר, אני מתכוונת לנתק ולהיכנס אבל זה ג׳קסון, הלב מחסיר פעימה כל פעם שהוא מתקשר כאילו ראיתי אותו לראשונה אתמול ואנחנו לא ביחד שנתיים פלוס, מי סופר בעצם?
אני הולכת לצד במהירות ועונה לאחר שלושה צלצולים.
״איפה את?״ הוא שואל ישר בקולו הצרוד ואני נאנחת, התרגלתי לקור שלו, למדתי, אני חושבת, לאהוב את זה.
להימשך לזה בטוח.
״יש לי שיעור אחרון עכשיו״ אני עונה לו ובוהה בנקודה לא ברורה על הקיר שמולי ״קול התקשר, הוא חזר היום״ ג׳קסון עונה לאחר כמה שניות של שקט.
ההודעה הזו תופסת אותי לא מוכנה.
אני מזהה לפי הקולות מסביב שהוא במשרד שלו, הוא במחשב, עסוק בטח במליון ואחת דברים לכן אני לא שואלת שאלות, ״אזמין אותו לארוחת ערב״ אני אומרת ומשחררת את עיניי מהקיר, מנסה לעכל מה אמר.
״בסדר״ הוא משיב ומנתק, כמו שאמרתי, התרגלתי.
אני נכנסת לשיעור, כולם כבר יושבים באולם הענק ובוהים בי כשאני עולה במדרגות למושבים העליונים ומתיישבת, המרצה מסתכל עליי ואני מרגישה את זה גם בלי להביט בו אבל אני מתעלמת.
אני: ארוחת ערב בתשע
אני מסמסת לקול ומכבה את הטלפון.
הרבה זמן לא השתמשתי במספר שלו, היה תקופה שלא ידעתי אם אהיה זקוקה לו עוד.
מסתבר שכעס זה רגש שיכול להתחלף לרגשות כמו חמלה והזדהות.
אני לא מצליחה להקשיב לשיעור, אני חושבת שהסיבה היא שאני רואה את הסוף, תקופת המבחנים קורצת לי מאד, הרבה תכניות בניתי עליה ועם כמה שהמבחנים מנסים להשתלט ולגרום לתקופה הזו להכניס אותי לבית עם נעליים מפרווה, חדר חשוך על מחשב ומשקפיים על העיניים מהבוקר עד הלילה, אני לא אתן לה.
אני יוצאת משערי הקולג׳ והנהג של ג׳קסון מסמן לי בידיו להיכנס למרצדס החדשה שעומדת לצד הכביש, תכננתי ליסוע הביתה ולהתחיל לבשל להערב אבל נראה שלג׳קסון יש תכניות אחרות לשעה הקרובה, אני מברכת את טומאס הנהג לשלום, הוא מהנהן וסוגר אחריי את דלת הרכב.
•••
הבניין של ג׳קסון ענק, אני עולה במעלית לקומה האחרונה, קליפורניה משתרעת מבעד לזכוכיות וככל שאני עולה יותר אני מגלה עוד מהיופי של העיר הזו, אולי היא לא היתה החלום הרטוב שלי לפני שהחלטתי לעבור לפה, לג׳קסון, אבל בהחלט התחלתי לאהוב אותה.
כמה שהיא תנסה היא לא תגיע לרמה של קנדה, שם היה עולם אחר. אבל הכל השתנה, המעגלים שהיו סביבי לאט לאט התפוררו ונפלו מול עיניי.
דלתות המעלית נפתחות ואני דורכת במשרד הרחב והמפואר, אני בוחנת את עצמי בקצרה, נעלי סניקרס לבנות, ג׳ינס רחב וחולצת בטן צמודה לבנה, הקוקו קשור לי על הקרקפת בחוזקה.
אותה תחושת חוסר שייכות משתלטת עליי כמו בכל פעם שאני מגיעה לעולם שלו, עולם הזוהר, העסקים והכסף שמסתובב.
אני מתקדמת לעבר המשרד, ג׳קסון יושב שם, הוא נראה עצבני וסקסי כמו תמיד או יותר, לבוש בחליפה שחורה ומתרכז במסמכים שמחזיק בידיו, אני סורקת את כולו ברעב, הלסת שלו קשוחה, שפתיו המלאות סגורות ושריריו מתוחים, אני מרגישה שהוא צריך אותי.
אני מתקרבת אליו ולפני שהוא מספיק להגיב אני גונבת ממנו את המסמכים ומניחה אותם על השולחן.
מתיישבת עליו, רגל בכל צד, שפתיו ננעלות על שלי בתשוקה, הוא תופס בשיערי ודוחף אותי אליו יותר.
״הילדה שלי חזרה מבית ספר״ הוא מלמל עקיצה תוך כדי שעובר לטרוף את צווארי, אני מחייכת ומתחילה להרגיש את הבליטה במכנסיו מתקשה בעוצמה ולוחצת על איברי בחוזקה שגורמת לערפול כל החושים שחשבתי שפועלים אצלי.
