קול
המטוס נחת לפני כמה דקות בנמל התעופה אוקלנד של קליפורנייה, אחרי טיסה של שש עשרה שעות ויותר, אני לא מרגיש את הרגליים.
לא נשמתי את ריח האוויר של לוס אנג׳לס כבר שנה וחצי שהרגישו יותר כמו עשר שנים.
הייתי חייב לטייל, להוציא את האגרסיות שהצתברו מהצבא ולהתנתק מהכל, נפשית ופיזית, רוחני וגשמי.
הכל חוזר אליי בזה אחר זה כשאני עולה על הרכב ונוהג בעיר, אם חשבתי שסיבוב המדינות שעשיתי יגרום לי למחוק את העבר, טעיתי בגדול.
אבל אני קול, גבר בשנות השלושים שלו, שיכול להתמודד עם כל החרא הזה. עשיתי כל כך הרבה בשלושים שנה האלה, טיפסתי את האוורסט, צללתי עם כרישים וישנתי עם אריות. להתמודד עם זכרונות וטראומות מזדיינות ממש קטן עלי.
אני מתקשר לג׳קסון כשאני עוצר מול האגם של אוקלנד ויוצא מן הרכב לעבר המעקה, אני לא יודע אם אני עושה את הדבר הנכון שאני מתקשר אליו אבל הוא בחיוג מהיר, והוא החבר הכי טוב שלי.
דיברתי איתו מידי פעם בשנה וחצי האחרונות, הוא התקשר פעם בכמה זמן והיתה שתיקה מביכה מאד על הקו, ג׳קסון לא יודע לדבר.
הוא לא יודע להרגיש, עד שקאלי נכנסה לחייו אני חושב שהוא לא ידע שיש מונח כזה רגשות.
כשהתקשר היה שואל אותי אם אני צריך שהוא ישלח לי משהו, אם אני מסתדר וזהו, השיחה היתה מתנתקת.
״קול״ הוא עונה ישר שהטלפון מצלצל ומעורר אותי, יש שתיקה של כמה שניות ״חזרתי״ אני מוציא מהפה את המילה הזו, לא חשבתי שאגיד אותה מתי שהוא, אבל מסתבר שהחיים מזמנים לנו דילמות ודיסוננסים שמסתיימים ככה.
יש שקט על הקו, אני מתאר לעצמי את המילים שמתרוצצות לו בראש, אני מכיר אותו, משהו כמו ׳ברוך הבא׳ בשפה שלו אבל הוא לא יודע להוציא את זה לדיבור.
״לשלוח לך נהג?״ הוא שואל לבסוף ואני נושם לרווחה.
זה הג׳קסון שאני מכיר, ישיר, ענייני, קשוח ותמציתי.
•••
אני חונה את הרכב בחנייה התת קרקעית של האחוזה שלו לצד שורת הרכבים החדשים שקנה בזמן שרכבתי על הפיל שלי בתאלינד, הבית עצום, אני מרגיש שהרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי פה.
הארמון שלו שקט, הכל רחב ומרווח. הבית הזה תמיד נתן לי אוויר לנשימה, אם הייתי צריך ראש שקט מהצבא, מהאימונים האינטנסיביים, מהמראות של הדם והכאב הייתי מגיע לפה, לוקח בירה מהמקרר ונהנה מהשקט הזה.
אני יוצא לכיוון הבריכה, חמש מאות מטר של מים שקופים, הבית הענק משתקף בהם בדיוק.
אני שולף ממני את החולצה וקופץ ראש,
יש אוויר קפוא בחוץ אבל צללתי בבריכות קרח, זה מענה, אבל העינוי הזה גורם לי להבין סופית שחזרתי הביתה.
אני עושה עשרה בריכות, הלוך וחזור אחת אחרי השנייה.
״וולקאם״ קולה של קאלי מוציא את ראשי מהבריכה, לא שמעתי את הקול הזה הרבה זמן, הרבה מאד.
הספקתי להכיר אותה טוב בלשון המעטה בחצי שנה הראשונה לזוגיות שלהם, קשר חברי שלא הכרתי לפני הרגע שפגשתי אותה.
היא התפרצה לחייו של ג׳קסון כמו ברק ביום בהיר, אבל באמת.
קרן אור ורודה לעולם אפל ושחור, עולמו של ג׳קסון.
אף אחד שהכיר אותו לא הבין איך קרה הדבר הזה, שקוראים לו קאלי, ילדה עם גומות בגובה מטר חמישים שטרפה את כל הקלפים בחייו.
היא מחכה לי עם מגבת נקייה מחוץ לבריכה כשאני יוצא, אני לוקח את המגבת מיידה ומשפשפף את שערי במרץ כדי לספוג את המים, היא מסתכלת עליי בחיוך שנראה לא שלם והוא שולח דקירה ישר לחזה שלי ״נו ספר איך היה״ היא מאיצה בי.
היא אוהבת לטייל, היא אוהבת טבע, חיות.
הייתי עד למריבה שלהם בה היא מנסה לשכנע את ג׳קסון עם דמעות בעיניים שהיא רוצה כלב בבית, הרגשתי שאני נמצא במריבה בין אבא לילדה שלו אבל המחשבה הזו העלתה לי בחילה שנזכרתי בקולות שיוצאות מחדר השינה שלהם אז אני מסית את הצחוק למקום אחר.
המריבה הסתכמה בכך שקאלי הקימה מעון לחיות בסיכון כמה רחובות לייד הבית והארמון של ג׳קסון נשאר נקי מחיות פרט לקיר אקווריום בסלון,
גם לדגים היא דאגה לתת שמות.
אני יודע שהיא מחכה לרגע שתסיים את הלימודים שהתחילה בדקה התשעים ולצאת לטיול הגדול שלה.
שמעתי ממנה את כל התכניות לעתיד שגרתי פה, על החלום להיות מורה, להתחיל חיים חדשים אחרי השנים הקשות של חייה.
אני מביט בה נכנסת לבית, הדקירה עדיין מורגשת.
הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה ללכת אל שניהם ולחבק אותם, לבקש סליחה, אבל אנחנו לא כאלה, הם בטוח לא.
נשאר לי רק להתפלל שנצליח להתגבר על זה. מתי שהוא.
