ג׳קסון
עברו חמישה ימים מאז אותו לילה.
חמישה ימים בהם לא הזכרנו את מה שקרה שם, אף אחד מאיתנו, מהשיחה שהייתה לי עם קול, בה הצהרתי בדרך לא אופיינית לי בכלל שזה עשה לשנינו טוב מה שהלך שם, גם לי.
אני רוצה לגשת לקאלי, אני רוצה לדבר איתה על זה, לגרום לזה לקרות שוב, אני יודע שהיא נהנת ואני יודע שהכדור בידיים שלי כרגע, היא לא תבוא ותציע מעצמה.
יש בינינו הרבה שתיקות מביכות מאז, זה אף פעם לא קרה.
למרות הכל, אני יודע בוודאות שהכל ישתנה מהדקה שאני אדבר ואגיד לה שזה עשה טוב ואני רוצה שזה יקרה שוב.
שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
ואני אפילו לא התחלתי לדבר על האינטרקציה של שלושתינו, של כל המשולש שלנו.
נמנעתי במכוון כמה שיכולתי ממצבים של המשולש שלנו בימים האחרונים שלנו בווגאס.
קאלי יצאה עם קול למטווח, לצניחה, הם הלכו למסיבה, אני וקאלי יצאנו כמה פעמים. גם אני וקול יצאנו, אבל היה מן הסכם לא כתוב ולא מדובר שאנחנו מנסים להימנע כמה שיותר מלהתעמת עם מה שקרה שם.
אנחנו יורדים באדמת אוסטרליה, סידני לאחר שעות ארוכות של טיסה עם עצירות. זה היה מעייף, שתקנו רוב הטיסה. אני רואה את ההתרגשות של קאלי מבעד לארשת פנייה החיוורות. היא אוהבת את המדינה הזו והיא אפילו לא היתה כאן. רוב הטיסה עיניה היו על החלון בהשתאות.
לבקשתה של קאלי הפעם בחרתי מלון שלא בבעלותי, היה לה קשה כל העניין של התקרצצויות סביבנו ואני קבלתי את זה בהכנעה גמורה למרות הדחף החזק שלי להיות שולט תמיד ביעדים ובמקומות שאני הולך אליהם.
השעה שלוש לפנות בוקר כשאנחנו מגיעים למלון היוקרתי בלב העיר סידני, הסוויטה בקומה האחרונה משקיפה על כל הבניינים רבי הקומות במדינה.
קול בחדר הצמוד אלינו, אני שומע את הדלת נטרקת ואותו צונח על המיטה. הוא היה נראה גמור, ידעתי שהוא ירדם ברגע שנגיע וחיכיתי לרגע הזה, היה לי קשה לראות אותו ככה, הזכיר לי תקופות שאני מעדיף לשכוח.
•••
קולות חפצים מוטחים בחוזקה על הקירות מעירים אותנו בקפיצה מהמיטה, קאלי מסתכלת עליי במטרה להבין מה אנחנו שומעים אבל אחרי כמה שניות אנחנו כבר אחרי שבירת דלת החדר הנעולה של קול.
עיניו מלאות זעקה ודמעות, ארשת פניו חסרת אונים והלב שלי מתחיל להזכיר לי שהוא עדיין נמצא שם כשהוא מתחיל לדפוק.
הוא לא שם לב לנכחותינו כשהוא מטיח את הקומקום בחלון הזכוכית. קאלי מתקרבת אליו בזהירות ומנסה לתפוס את ידיו אבל הוא מנער אותו בחוזקה, אני נדרך ומתכוון להתקרב אבל פניה מסתמנות לי לעצור.
הוא נלחם איתה במשך כמה דקות כשהיא מנסה לקחה לו את כוס הזכוכית מהיד, כשהוא מביט בפניה ומזהה אותה גופו מתחיל את תהליך הרגיעה.
היא מרימה את ידיה הקטנות אל פניו, הוא גבוה ממנה אבל זה לא מונע ממנו לקרוס על הרצפה בייאוש, הדמעות לא מפסיקות לזרום מעיניו.
אני הולך להביא בקבוק מים ומניח אותו לידם.
זה המעט שאני מסוגל לעשות בשביל האנשים שהם העולם שלי, זה אבסורד מזויין.
אני בן אדם מקולקל. לעזלזל.
אני מברך על הילדה שנכנסה לחיי והחליפה את מקומי בתור החבר הכי טוב לעת צרה.
כשהם יושבים על הרצפה מחובקים הלב שלי מתחיל להרגע. החרדות והסיוטים של קול באים לבקר ברגעים האלה, ברגעים של החוסר וודאות, ברגעים שהוא מבולבל, כשקשה לו, כשהוא במקום חדש. אני יודע.
אני מכיר את הפאקינג חולשות של הבן אדם הזה, הלילות של אחרי המבצעים שצילקו לו את החיים חרוטות לי בראש כמו קעקוע על כל תא ותא במוח.
אני שם, אני חלק, מתפלל לקחת לו כל שביב של כאב, שיעבור אליי רק שלא יחווה את החרא הזה.
קאלי קמה איתו לאחר דקות ארוכות של חיבוק ועוזרת לו לצאת מהחדר לכיוון החדר שלנו.
אני נשאר בחדר ומרים את השברים כדי שלא יראה אותם בבוקר. כשאני מסיים ונכנס לחדר הם כבר במיטה, קול שוכב בעיניים עצומות וקאלי מביטה בו בדאגה.
״אתה חבר טוב״ קאלי אומרת כשאני נשכב לידם בשתיקה ומביט בעיניי לתקרה, אני שותק.
אני רואה שהיא רוצה להוסיף משהו אבל משתתקת, רק מתכסה בשמיכה.
״תחבקי אותו״ אני שומע את עצמי אומר אל חלל החדר בהחלטיות. עיניה עוברות אליי בשאלה ואני עדיין לא מנתק את עיניי מלמעלה.
״הוא צריך את זה״.
אני מסביר כשאני רואה שהיא שותקת ומחכה למוצא פי.
אני שומע אותה מסתובבת, אני שומע את ידיה מונחות עליו. אני מתלבט לשנייה אם להסתובב ולראות את המחזה אבל עיניי כבר עליהם.
חשבתי שאתעצבן, שאכעס, שאתבלבל, שיצוץ לי איזה רגש מחורבן ויכריע בשאלה שמרחפת בין שלושתינו אך רק רוגע מתפשט לי בגוף.
