קאלי
אני מתעוררת כשגופו של קול בין ידיי.
בהתחלה אני נבהלת אך מאורעות אתמול רצים לי בזה אחר זה עד לרגע שאני נמצאת בו כרגע.
ג׳קסון לא נמצא ליידי והסרטים הכי גרועים מתגנבים לי בראש ואני מקפצת בבהלה על רגליי כדי למצוא אותו.
״קמת״ קולו הצרוד של ג׳קסון מעיר את החדר כשהוא נכנס מן הדלת ומתקרב לעברי, מגיש לי את הקפה שאני אוהבת.
אנחנו מסתכלים בקול שעדיין ישן, פעם ראשונה מאז תחילת הטיול שהצליח לישון כמו שצריך, עברו כבר אחד עשרה שעות והוא לא נראה בדרך להתעורר לכן אנחנו יוצאים בשתיקה למרפסת.
״היית מזדיינת איתו?״ שאלתו של ג׳קסון משתיקה אפילו את כל הציפורים שנשמעו בשתיקה הצורמת שהייתה
בינינו דקות ארוכות. אני עוצרת את לגימת הקפה המתוכננת ומניחה אותו על שולחן הזכוכית.
״מה?״
״שמעת מה שאלתי״ הוא עונה בביטחון ולא מביט בי בחזרה, ממשיך להסתכל אל העיר הסואנת שמתחתינו.
״זו שאלה לא רלוונטית״ אני עונה לו לאחר כמה שניות שהוא מצפה לתשובה.
אני אשקר אם אגיד שזה לא עשה לי כלום לשמוע ולראות את קול מזיין, זה עשה.
התמונות והקולות לא יוצאות לי מהראש כבר ימים אחר כך. אני לא יודעת מה הייתה המטרה של ג׳קסון בזה, הוא לא נראה סובל באף שלב.
ובכל מקרה, למרות הכל אף פעם לא חשבתי על מצב שאני האישה שקול מזיין. זו סיטואציה שאסור לה לקרות ואסור לי לדמיין בשום מצב. גם אם הבן זוג שלי מחליט לעשות לי ניסויים כאלה ואחרים ולראות את התגובות שלי אני אמורה להישאר איתנה ולעמוד מנגד.
אני רואה שהוא מנסה לומר עוד משהו אבל יורד מהעניין כשקול בשלבי התעוררות. אני לא יודעת אם הוא הרגיש את החיבוק, היה נראה שישן כמו בול עץ אבל מבטו ישר נודד אלינו וארשת פניו מבולבלת.
״אנחנו יוצאים היום לטיול בהליכה אז תהיו מוכנים, אני הולך לסגור כמה דברים״ ג׳קסון מודיע והולך לעבר היציאה מהחדר בלי להעיף מבט אחד בקול שמתיישב על המיטה ומשפשף את שיערו בעייפות.
טיול הליכה ביערות אוסטרליה נשמע לי כמו הדבר שהכי חיכיתי לו מאז שהתחלתי להתעניין בטיולים. אני קופצת מהכיסא ישר למזוודה שלי ומוציאה את ברמודת הג׳ינס, את הבנדנה ונעלי הטיולים שקניתי במיוחד.
כשאני יוצאת לבושה מהמקלחת קול כבר לא נמצא בחדר ואני משערת שלא הרגיש בנח והלך לחדר שלי להתארגן גם.
אף פעם לא דיברנו אחרי לילות כאלה על מה שהיה, אני כמעט בטוחה שהוא לא זוכר את הסיוטים והתקפי החרדה שלו, אולי זוכר ומדחיק או מובך אבל לעולם לא דיברנו על זה בבוקר של אחרי והיו הרבה לילות כאלה.
קול ראה מראות במהלך שירותו הצבאי שאני לא מאחלת אפילו לשונאים שלי לראות.
הוא חווה דברים שהעין והאוזן לא יכולות להכיל. זה שהוא מצליח לחייך, לעמוד על הרגליים ולתפקד זה נס בפני עצמו.
•••
אנחנו עולים לג׳יפ לאחר כשעה ומחכים לג׳קסון שיסיים את הסידורים ויצטרף אלינו. אני יודעת שהוא היה צריך לצאת מאיזור הנוחות שלו כשמדובר בטיולים מהסוג הזה ולכן אף פעם לא לחצתי עליו בעניין למרות שאני יודעת שדבר כזה יכול לעשות לו טוב. לשחרר קצת מכל הלחץ שרובץ עליו בין כל העסקים שלו ולתת לטבע להשפיע עליו במקום שהוא ישפיע על הטבע.
המבט שלי קופא כשאני רואה אותו מתקרב אל הרכב לבוש בדגמח בצבע חאקי וחולצת טריקו שיושבת על גופו המוצק בצורה מדיוקת, המבטים של כולם וכולן בעיקר מופנים אליו ואני מזרזת אותו לעלות ולהעלם מפה .
אני לא אתרגל ליופי שלו אף פעם.
הוא עולה לתא הנהג ונראה שקול לא משחרר ממנו את עיניו עד שהתניע את הרכב בלי מילים ולחץ על דוושת הגז.
אנחנו יורדים לאחר שעה ארוכה של נסיעה במקום הכי יפה שראיתי מיימי, בנתיים. הנוף המדברי ודיונות החול מתפרסות על קילומטרים ארוכים שמרחיבים לי את קני הנשימה. ג׳קסון נעלם כדי לוודא את המסלול וקול מוריד אותי מהג׳יפ אל הקרקע. מגעו מעביר בי זרם אבל אני מנסה להתעלם מתחושות ומתקדמת איתו לעבר בחור צעיר שנראה לפי חולצתו שהוא אחד המדריכים של המקום.
שערו פרוע בתלתלים בלונדיניים וחיוכו הרחב מקדם את פנינו. ״אז.. עושים חצי מהמסלול או את כולו?״ הוא שואל ומבטו מתמקד בי.
״את כולו״ קול עונה במקומי ושמץ של עצבים ולחץ לא מוכרים ניכרים בנימת דיבורו. ״בואי״ הוא מורה לי ומסתכל מסביב לזהות לאן ג׳קסון הלך.
״מה הוא עושה פה?״ קולו החד של ג׳קסון מבקיע מאחורינו כשהוא נועץ את מבטו בבחור שקיבל את פנינו ולא מוריד ממנו את העיניים לשנייה אחת.
קול כנראה מבין את המצב.
קורה פה משהו שאני לא יודעת עליו ואני מנסה לפענח את מבטיהם. ג׳קסון מתחיל להיות עצבני כמו שלא ראיתי מיימי.
קול נלחץ. נלחץ מאד.
הוא מסנן לאוזנו של ג׳קסון כמה משפטים שגורמים למצב להיות רק יותר גרוע מלפני כן.
״קח אותה מפה״ הוא מורה לקול בנימה ברורה והחלטית.
ממשיכה ב-300 דירוגים לספר ❤️
