קאלי
כשאני מתעוררת בבוקר ג׳קסון כבר לא ליידי, אני מניחה שהוא יצא לאימון או לעבודה, אני מקישה על מסך הפלאפון, השעה שמונה בבוקר.
ביום רגיל הייתי אמורה להיות בדרך לקולג׳ אבל חופשת הסמסטר התחילה וזה הזמן לסדר לעצמי את היום מחדש.
יש לי שבעה מבחנים ללמוד אליהם, כשאסיים איתם אהיה פנויה. אני רק מחכה לרגע הזה.
אני פותחת את הווילונות לכל אורכם, קיר הזכוכית צופה לקו הים ולחצר הבית הרחבה, אני מסתכלת למטה ורואה את קול שותה קפה שחור ומסתכל בנקודה לא ברורה.
הוא עם כובע מצחייה, דגמח ונעלי צבא,
קול נראה טוב, טוב מאד.
אבל הוא שונה מג׳קסון שנות אור.
הוא האנטיתזה שלו.
בכל נקודה אפשרית הם הפכים וזה עדיין לא מנע מהם להיות החברים הכי טובים.
אתמול עליתי למעלה באמצע האוכל, הרגשתי שהכל היה תקוע, גם אם ג׳קסון יכחיש אני יודעת שהוא כעס שקול נעלם, הרגשתי את המצבי רוח שלו בימים שעברו.
גם לי היה קשה, רציתי לגשת אליו מהרגע שחזר, לשבת לדבר איתו אבל משהו עצר אותי.
בחצי שנה שקול היה פה התחברנו, הפכנו לחברים טובים, ג׳קסון היה רגוע באמת רק כשהייתי במחיצתו.
וכשהלך נהרס הכל, היה לי כעס בלב שבסוף התחלף בחמלה, למרות זאת, הריחוק כנראה עשה את שלו.
צלצול הטלפון מבהיל אותי מהבהייה בקול שלא זז כמה דקות טובות, אני חושבת שהוא לא מוצא את עצמו אחרי שנה וחצי של נדודים, אני מתפללת בלבי שהוא ימצא לעצמו שגרה כמה שיותר מהר, הוא עבר הרבה בחיים, מגיע לו את הכי טוב.
״מה עושים היום?״ מיילי שואלת בהתלהבות כשאני מחליקה את ידי על המסך ועונה לשיחה שלה, התגעגעתי אלייה, בין כל הלימודים והכניסה לחיים אחרים היא קצת נפלה בין הכיסאות ואני לא רוצה לאבד אותה.
היא חברה טובה, הכי טובה שיכלתי לאחל לעצמי, הכרתי אותה כשניסיתי לעבוד שבוע במלצרות עד שג׳קסון גילה את הסוד ומשך אותי משם.
דבר אחד טוב יצא מהסיפור הזה, קיבלתי אותה לחיים.
מיילי חיכתה לסוף הסמסטר הזה בכיליון עיניים, אפשר לומר שהיא ספרה את הימים בלוח ייאוש.
״יש מועדון חדש בעיר, שמעתי שהוא טוב״ היא מציעה בזמן שאני מורידה את בגדיי ונכנסת למקלחת.
הרעיון לבדוק מועדון חדש נשמע מפתה, במיוחד אחרי שבועות של לימודים ומתח ללא הפסקה. אני מסיימת במהירות את המקלחת שלי ותופסת מגבת, עוטפת אותה סביב עצמי כשאני יוצאת אל רצפת האמבטיה.
״נשמע סבבה״ אני עונה לה וקובעת איתה באיזו שעה לאסוף אותה.
אני מתלבשת ויורדת למטה, ג׳קסון עומד מול המקרר ומסיים בקבוק מים, מסתבר שהוא אחרי אימון, שריריו בולטים והקעקועים נוצצים מהזיעה שעל גופו.
לא משנה כמה פעמים אראה אותו אני אמס, גם פיזית.
״אני יוצאת היום למועדון״ אני מודיעה לו באומץ שפורץ ממני רק בבקרים.
״את לא״ הוא מודיע לי בחזרה והולך לכיוון המקלחת, קול נכנס לבית לאחר שעה ומשהו שישב בחוץ ובהה.
אני מעיפה אליו מבט כמו ג'קסון וחוזרת עם עיניי אליו, אני נושמת עמוק.
״למה לא?״ אני שואלת בקול הכי מתון שלי והולכת אחריו, מנסה להדביק את צעדיו הגדולים, כשאני משיגה אותו אני חשה את התסכול שלו באוויר, הוא פונה אלי, הבעת פניו רצינית. ״אני עסוק היום בלילה ואת לא הולכת לבד״ הוא מסכם במשפט ונכנס למקלחת.
אני נושמת שוב, מנסה להתעלם מהתסכול ששוטף אותי. אני רוצה להתכווח אבל יודעת בפנים שזה לא יוביל לשום מקום, הוא דואג לי.
בפעם האחרונה שיצאתי קיבלתי התקף חרדה נוראי ואם הוא לא היה במרחק כמה קילומטרים ממני הייתי מסיימת את הלילה באופן אחר מאיך שהוא נגמר, אחר כך הסתבר בנוסף להכל שיש לי חיידק בקיבה ואסור לי לשתות אלכוהול מכל סוג שהוא,
מאז הוא לא נותן לי לצאת בלעדיו.
יאמר לזכותו שהוא שם תמיד אבל רואה ואינו נראה.
אני עולה בייאוש לחדר וטורקת אחרי את הדלת, נשכבת על המיטה ומביטה על תקרת המראה, בדיוק כשאני מתחילה לנמנם, אני מתעוררת בפתאומיות מקול החריקה של הדלת הנפתחת.
ג׳קסון נכנס, הוא כבר עם החליפה והמפתחות של הג׳יפ שלו, הוא בדרך לצאת.
״את לא מכניסה שום שתייה לפה חוץ מבקבוק מים שאת לוקחת מהמקרר מפה״ הוא אומר בתקיפות אבל אני יכולה להרגיש את ההתרכחות מאחוריה, השפתיים שלי נמתחות לחיוך אבל מבטו הרציני מוריד אותו ישר ״הטלפון תמיד דלוק ותראי לי עכשיו מה את לובשת״ הוא קם והולך לעבר הארון, עומד ליידו ותוחב את ידיו לכיסים.
אני צוחקת ושולפת את השמלה שבניתי עליה מהארון, שחורה עם כתפיות, לא משהו חשוף, אני מכירה אותו ויודעת לאן להיכנס ולאן לא.
הוא מהנהן באישור ״דיברתי עם הבעלים של המועדון, שאני לא אשמע על בעיות״.
אני קופצת עליו בנשיקות והוא מרים אותי על מותניו, תופס את פניי בידיו ״תיזהרי ממני״ הוא אומר ברצינות ואני מהנהנת במרץ. הוא יודע למה הוא מזהיר אותי, עשיתי לו הרבה צרות בשנתיים האחרונות, מיזעור נזקים נהיה חלק מהעסקים שלו.
