קול
אני יושב בבר נטוש בלב ווגאס, בר שדומה יותר לבית מרזח של מהמרים ושיכורים, כאלה שלבד בעולם ואין להם לאן לחזור היום בבוקר. אני מרגיש נטע זר שכולם מסביבי מתנדנדים הלוך ושוב בחלל המקום, חלק מדברים לעצמם וחלק סתם נראים שמהרהרים במצבם,
בכל זאת יש משהו משותף בינינו, כולנו מטביעים את יגוננו בתוך כוס וויסקי מרה.
אני רוצה שתזדיין מול האישה שלי
אני משחזר את המשפט שיצא מהפה של הגבר הזה, שבמקרה הוא החבר הכי טוב שלי אבל אין קשר בין המשפט למציאות.
אני רוצה לנסות להבין אותו ולא מצליח.
רציתי הסברים והוא לא נתן לי, הוא הציב לי עובדות כמו תמיד, כמו שהוא עושה עם כולם, ובטוח במאה אחוז שאני אעמוד מאחוריה עם מאה אחוז כתפיים וראש מורם.
אני נזכר ברגעים מהחיים שלנו שהיו כאלה ואני לא יכול לספור אותם על עשר אצבעות מחורבנות.
משהו השתנה מהרגע שנחתתי בחיים שלהם בחזרה,
משהו שאני כמעט בטוח שאף אחד משלושתינו לא מבין באמת מה, פתאום הנורמלי והרגיל נהיה פחות נורמלי והמוח שלנו מפתח כל מיני מחשבות שלא היינו רגילים אליהם עד הרגע שהם נכנסו לנו לראש.
אני לוגם את כוס הוויסקי באחת ישר לגרון ומתרכז בנקודה לא ברורה מולי.
אני נלחם עם עצמי לא לפרש את הבקשה הזו, של מי הקינק כזה? מי רוצה את המהלך הזה? קאלי או ג׳קסון? שתי האפשרויות מעלות לי טעם אחר ומר בגרון.
בשלושים שנות חיי טעמתי מאות קינקים, ניסיתי ועשיתי הכל, בכל התנוחות ועם כל הסוגים של האנשים. למדתי על עצמי מה אני אוהב ומה פחות, למדתי לזהות קינקים של אנשים ממרחק נשימה גם בלי לדבר איתם אפילו פעם אחת.
בלי לחשוב פעמיים אני יודע שהקטע של ג׳קסון זה קשירות, זה כאב, שולט-נשלטת. אני חושב שזה פשוט לדעת את זה, הוא משדר את זה, עוצמה, קשיחות וכוח.
אני יודע בוודאות שהוא לא מודע שזה קינק, זה מה שהוא והוא לא מכיר דרך אחרת לזיין בה.
כל הנשים שהיו סביבו לפני שקאלי נכנסה לחייו ידעו את זה, הן חיכו והתפללו לרגע שהוא יפנה אליהן את מבטו, גם הבחורות שאוהבות סקס עדין מלא בפרפרים ולא בקטע של כוח, איכשהו אהבו את זה כשמדובר בג׳קסון האריס.
אני חוזר בבוקר למלון, מתפלל בליבי לא להיפגש איתם וללכת ישר לחדר, להניח את הראש עד שאתרגל למיטה הזו ואשן כמה שעות, אולי אקום ואגלה שזה היה חלום. אני מעדיף שזה יהיה חלום. חלום קריפי מזויין, אבל חלום.
אני מתבדה כשאני רואה את שניהם, כאילו יצאו מקטלוג בדרך לג׳יפ של ג׳קסון החונה בכניסה.
״אנחנו נוסעים לאכול ולראות איזה נכס, אתה בא?״ קאלי שואלת כשאני עובר מולם, ג׳קסון שותק.
הוא התעצבן שהלכתי בלי להגיב.
״אתה בא״ קאלי מודיעה ומתקדמת לעבר הרכב ״לך תתקלח רק כי אתה נראה נורא״.
אני יודע שאין טעם להתכווח לכן אני מסכם בראשי שאלך לאכול איתם ואחזור למלון, לישון.
•••
אנחנו יושבים סביב השולחן בפנטהאוז הכי גבוה בוואגס. רואים מחלונות הזכוכית את כל הנוף של העיר המבולגנת הזו, באופן מוזר אני מוצא שם את האוויר לנשימה.
קאלי מדברת בהתרגשות על מסיבת הבריכה שהיא מחכה ללכת אליה היום בלילה, איכשהו היא מצליחה לגרור את ג׳קסון איתה לשם באופן בלתי צפוי ואני יודע שעד הרגע שאראה אותו פיזית שם, לא אאמין.
לפי מצב הרוח שלה אני מבין שהיא לא יודעת עדיין מה שג׳קסון מתכנן לה, כמו שאני מכיר אותה, היא תנסה להתנגד, אולי למחות אבל זה יהיה חסר סיכוי.
היא יכולה להלחם עם כל העולם, להכניס את כולם בכיס הקטן בלי שום מאמץ, עם זאת, כשזה מגיע לג׳קסון היא כמו כולם.
״אני שנייה בפיפי״ היא מודיעה וקמה מהשולחן לכיוון חדר השירותים שבסוף המסעדה.
״נרגעת או שאתה צריך עוד יממה לעכל?״ ג׳קסון שואל לחלל האוויר תוך כדי התעסקות בטלפון.
אני נושם עמוק בתגובה, מנסה להתעלם מהאדישות שלו, שרודפת אותי מהרגע שהכרנו ״אתה בטוח במה שאתה מבקש?״ אני שואל בתקווה לערער אותו ממעמדו למרות שבפנים אני בטוח שזה חסר סיכוי.
הוא מחזיר אליי מבט נוקב שעונה לי על השאלה המיותרת ״אני רוצה שזה יקרה היום״ הוא מודיע ועוזב את הפלאפון, מניח אותו לצד הצלחת שלו באופן מסודר ולוגם מכוס המים.
מעלה פרק הבא ב- 172 דירוגים לספר ❤️
