קול
נחתנו בווגאס לאחר שעה של טיסה מעל שמי ארצות הברית המוכרת, התחלנו בקרוב, אני לא יודע מה היו השיקולים של ג׳קסון לבחירת מיקומי זמן היעדים אבל
הוא לא עושה שום דבר סתם, אף פעם.לא חשבתי שאעלה על מטוס כל כך מהר אחרי הטיול הארוך שהסתיים חזרה בארצות הברית. אבל זה קורה.
לג׳קסון יש את הדרכים שלו לגרום לך להגיע למצב שאתה עושה מה שהוא אומר, עוד לא החלטתי אם זה לטובה או לא. זה מה שזה.אנחנו נוסעים בג׳יפ של ג׳קסון שהחנה בשדה התעופה לטובת הטיסות התכופות שהוא עובר בעקבות העסקים הרבים ששייכים לו בואגס. הרחובות הומי אדם והרכב הנוסע מעביר אותם במהירות שדומה לסרט אחד ארוך, סרט מוכר.
הפעם האחרונה שהייתי פה היתה לפני חמש שנים, טסנו למסיבה, אני ושני חברים מהצבא. פלאשבקים של בריכות ומועדונים רצים לי בראש, רביעיה שזיינתי לילה שלם גורמת לאיברי המושתק להתעורר אחרי כמה שבועות טובים שלא קיבל את מבוקשו כמו שהיה רוצה.דווקא המסיבות והסקס לא מה שגורם לי להזכר באותה תקופה, המריבה הגדולה שלי ושל ג׳קסון באותם ימים נחרטה במוחי יותר מהכל.
טוב, ג׳קסון לא רב עם מילים או ידיים.
הוא אדיש.
האדישות שלו היא כמו חרבות למקומות הכי כואבים, שבוע אחרי שחזרתי הוא התעלם מהקיום שלי, הייתי נמצא בבית אבל בתור רוח רפאים. זה עבר שהגעתי אליו למשרד ביום אחד ולא יצאתי עד שראיתי שהכל חוזר על מקומו לשלום. זה קרה, אבל עד היום לא הבנתי מה היתה סיבת הכעס, וכנראה לא אבין.הג׳יפ חונה בחריקת בלמים מול המלון של ג׳קסון, חמישה בלבויים נחפזים אליו במהירות ונחישות לקחת ממנו את הציוד, ג׳קסון זורק את מפתחות הרכב ליידי אחד השומרים ומתקדם ראשון לעבר הכניסה. כולם נאלמים דום בפרוזדור המלון המוליך לעבר החדר. אני מגחך לנוכח המצב וקאלי עוצרת את עצמה מלקבל את אחד מהתקפי הצחוק הקבועים שלה, מבטו של ג׳קסון עובר אליה ומשתיק אותה.
אני מתכנן ללכת למטווח בשעה הקרובה ולכן אני משאיר אותם שם וממהר לחדר להחליף בגדים.
״אני בחוץ אחי״ ברנדון מתקשר כשאני מהדק את שרוכי מגפי הצבא בקשירת ברזל, לכלוך הבוץ שדבוק בהם מעלה זכרונות שאני מעדיף לשכוח, למרות זאת, לא אנקה אותם לעולם.אני יוצא מהחדר, קאלי וג׳קסון מולי כשהם בדרך להכנס לסוויטה שלהם, הם מסתכלים עליי במבטים שואלים ״אני הולך למטווח, חבר שלי פה. אני אחזור בערב״ אני מודיע ומתקדם לעבר היציאה.
הספקתי לקלוט את המבט המתחלף של ג׳קסון בפניי למשמע דבריי, הוא לא אהב את ההודעה שלי.
לנסות להבין את ג׳קסון זה כמו לנסות להבין את השפה של החיות, אין לך באמת סיכוי גם אם אתה ממש רוצה בזה. אני בולע את הצפרדע ומתיישב ברכב, טורק אחריי את הדלת.״אחי אתה פאקינג בוואגס״ ברנדון אומר בהתלהבות כשהוא תופס תאוצה ולוחץ על הגז במיומנות כמו שרק הוא יודע. ״תאמין לי שגם אני לא יודע איך זה קרה״ אני מתוודה בחיוך ומתחיל להשתחרר.
אני מגניב את מבטי לעבר זרועו ורואה שהקעקוע עדיין שם.״לא הצלחתי למחוק אותו״ הוא מודה כשהוא שם לב לאן עיניי הולכות. והאווירה ברכב משתנה בשנייה.
הקעקוע של הגופה, בדיחה שחורה של הגדוד.
ברנדון החליט להוריד אותו כבר לפני שנתיים ללא הצלחה.משהו בתוכנו התמכר לכאב, התמכר למוות.
הרצון להגמל ניצב מול הרצון להישאר בשכול כל החיים.
אני החלטתי לחרוט אותו על הגב, הוא נבלע בין הקעקועים הרבים שנמצאים שם, בין כל מה שאנחנו מחליטים לשים בעבר ולהמשיך למרות החרא שמאיים עלינו.כשאנחנו מגיעים למרחב בחורה בשנות העשרים לחייה עם חולצה שמשייכת אותה למדריכת המקום מתקרבת אלינו בחיוך, בזמן אחר אולי הייתי זורם עם חיוכיה הפלרטטנים אבל אני צריך את האקדח ביד שלי כרגע, להוציא את משקל השבוע האחרון על המטרות שניצבות במרחק.
ברנדון רומז לה בעדינות שאנחנו מסתדרים ואני מחזיק את האקדח ביידי, מכוון לבובה בריכוז.
שלוש, עשר, עשרים הכל באמצע, המחשבה שהזמן לא עשה את שלו בכל מה שקשור למוכנות שלי מעלה את מפלס מצב הרוח.
פספוסים והפסדים עושים לי רע.הבירה מחלחלת לכל חלקי גופי כשאנחנו יושבים על כיסא מזדמן לייד הבובות המחוררות, לא הפסקנו עד שהרגשנו שאין לאן עוד להמשיך.
״מה עם הקטנה, עדיין עם ג׳קסון?״
ברנדון שואל ומקרב את בקבוק הזכוכית לפיו.אני מסתכל עליו לכמה שניות, קול הגניחות החנוקות של קאלי מלפני כמה שעות חולפות בראשי ושולחות הבזקים מגונים ולא רצויים לזין המתקשה בין מכנסיי,
אני נדרך. בולע את רוקי בכבדות וקם בזריזות, תופס את האקדח ועובר לבובה הנקייה הבאה בתור, מדמיין שהיא הראש שלי, שעושה שטויות וצריך טיפול.-