My Chico

I JUST CANT

לורין
הגעתי לבית ספר. אוספת את הציוד שאני צריכה מהלוקר ונכנסת לכיתה לשיעור מתמטיקה.
איך אני שונאת שיעורי מתמטיקה שיואו!! לא רק שזה מתסכל ולא פשוט אלא שגם אני יושבת לפני הדבילים האלה דניאל ומוריס.שניהם בנבחרת הספורט של בית הספר והם פשוט מציקים.
״היי לורי! לא היית צריכה לעשות פן בשביל להרשים אותי,אני מקבל אותך כמו שאת״ דניאל אומר.
״חחח אם היה יותר מה לתפוס היה עוד יותר טוב לקבל אותה״ מוריס משיב וקורץ לדניאל.
אני מנסה להתעלם מהם בעל יכולתי.
״אל תציק לה מוריס,היא עוד תבכה!״ דניאל משיב לו.
״בסדר,בסדר אבל את זוכרת את הנוהל,כן?״ מוריס שואל אותי.
אני מתעלמת. ככה זה,אני מעדיפה להתעלם ולתת להם לעשות לי משהו נסבל מאשר לא לזרום ולקבל דברים שלא אוכל לסבול.
*השיעור הסתיים,מתחילה ההפסקה*
כרגיל,אני שמה את הדברים בלוקר,הולכת לשירותים,חוזרת לכיתה באה להוציא את הכריך ומוריס ודניאל לוקחים לי אותן. כמו ילדים בגנון. ״נו מה נאכל הפעם? מה אמא שלך הכינה?״דניאל שואל
תאכל את הלב זה מה שתאכל,למה באוכל שלי אתה לא תיגע!
״וואו,את אמיצה אה?״ מוריס ״תקשיבי,לורין,תזרמי איתנו או שזה יהיה יותר גרוע...,וחבל את יודעת,על הפנים היפות שלך,והגוף העדין והיפה שלך...״ דניאל אמר בעוקצנות
״מפתה אחי,מפתה״ מוריס ענה
אתם חיים בסרט! אתם לא תגעו בי ולא באוכל שלי,שלום! אני אומרת ויוצאת מהכיתה עם הכריך ביד.
אני הולכת במסדרונות בית ספר,מתקדמת לספסלים שליד הקפיטריה בשביל לאכול ושניה לפני שאני פונה במסדרון לכיוון הקפיטריה מוריס ודניאל תופסים אותי כל אחד מצד אחד וגוררים אותי למסדרון ריק ושקט..
״היית צריכה להקשיב לו״- מוריס טען
״אבל בסדר,אנחנו נדאג להעביר את המסר״ דניאל
אתם באמת רוצים להסתכן בזה שיגלו שאתם מאיימים ונוגעים בילדה מהכיתה שלך? וואו..
״לא יגלו. אנחנו נעביר לך את המסר ואת כמו ילדה טובה תשתקי או שפעם הבאה זה יהיה באמת יותר גרוע.
״טוב בוא נלך מפה..״ מוריס קוטע את דניאל
הם תופסים אותי שוב משני הצדדים ומכניסים אותי לכיתה ריקה ומבודדת..
מושיבים אותי על כיסא.
מוריס תופס את כתפיי כאשר הוא עומד מאחורי. תעזוב אותי גועל אדם,חיה שכמותך,אל תגע בי. אני מנסה להתנגד אבל זה לא עוזר..
בשלב הזה באמת נרתעתי מהם.. פחדתי.. שיגעו בי או יאנסו אותי..
דניאל נעל את דלת הכיתה והתקדם אליי בצעדים איטיים. ״בפעם הבאה שנדרוש משהו את תצייתי מיד,שמעת?״ הוא אומר כאשר הוא מתקרב אליי יותר ויותר. כשהוא מרחק מילימטר ממני הוא סוטר לי לחי חזק. אני לא בכיתי,שמרתי את הדמעות בפנים. אני בחיים לא אראה להם את החולשה שלי. הם לא יזכו לי לראות דמעה אחת ממני.
הם מתחלפים בינהם,עכשיו דניאל אוחז בי בכתפיים ומוריס סוטר לי ללחי השניה. זה כאב. אבל אני לא נשברתי. ״משחקת אותה חזקה אה?״ מוריס אומר אחרי שסטר לי בחוזקה. אני לא עונה.
״הו! ככה זה צריך להיות! לשמוע ולא להגיב! יופי!״ אומר לכיווני שוב.
״נו? יפה לה אדום לא?״ דניאל עוקץ אותי כי כל הלחיים שלי אדומות.
״יפה לה אדום,בעיקר בשפתיים הרכות האלה..״ מוריס מתקרב אליי במהירות ומנשק אותי נשיקה עמוקה וארוכה.
״טוב מספיק״ דניאל אומר ומרחיק אותו ממני. ״תשאיר משהו לפעמים הבאות..״
״מקווה בשבילך שלא יהיו פעמים נוספות,תהי ילדה טובה.. ביי״ דניאל אומר כאשר הוא פותח את הדלת ושניהם יוצאים מהכיתה במהירות כדי שלא יראה חשוד.
אני יושבת שם,מחכה שהם יצאו. כשהם יוצאים אני מנגבת בזריזות את השפתיים מהגועל,ומחזיקה את הלחיים בכאב. אני יוצאת במהירות מהכיתה ורצה לשירותים הכי קרוב בשביל לשים קצת מים קרים על הלחי בשביל להרגיע את האדמומיות. זה עזר ממש מאט. עדיין יש סימנים אדומים.
נגמרת ההפסקה. אני חוזרת לכיתה(מדוכאת מאוד מבפנים) לא מאמינה שהם הגיעו לרמה כזאת. הם מגעילים ודוחים כל כך. אני מתיישבת,מוציאה ציוד מהתיק והם נכנסים לכיתה,נועצים בי מבטים ומתיישבים שוב בשולחן מאוחרי. הפעם הם לא דיברו,הם שתקו כל השיעור.
עברו להן כל שעות הלימודים ונגמר היום.
אני יוצאת משער הבית ספר,ונחשו מי מחכה לי? מתאו. גם אחרי הפיצוצים הענקיים בינינו,בבוקר על זה שאני לא צריכה ממנו טובות וביקשתי ממנו לא לאסוף אותי! אין לי כוח לראות גם את המפונק הזה עכשיו..
אני חולפת על פניו כאילו לא רואה אותו.
הוא כנס לרכב ועוקב אחריי עם הרכב. אין הוא כל פעם עושה את זה. הוא לא מוותר.
אני לא מסתובבת אליו בכלל. אני לא רוצה שיזהה משהו חשוד בפנים שלי ואז יהיה דרמה סביב זה בבית..
אני הולכת ברגל כל הדרך עד הבית.ככה אני,עקשנית.
והוא כל הדרך נסע לאט,עוקב אחריי.. לא מבינה מה יש לו! הוא לא מבין רמזים? לא רוצה לראות אותך ולא לשבר איתך. אני נכנסת הביתה,עולה לחדר. מניחה את התיק בחדר ונכנסת זריז למקלחת. לא אמרתי שלום לא לאמא ולא לפבלו. אני לא מוכנה שאף אחד יראה אותי במצב הזה. אני נכנסת למקלחת,שמה שמפו על הראש חופפת טוב טוב. ואז שמה מרכך ובינתיים גם שמה סבון רחצה ומשפשפת טוב טוב את העור שלי. אני מרגישה שאני חייבת להוריד ממני את כל השכבות של העור בשביל להפסיק להרגיש את הגועל שהרגשתי היום כשהם נגעו בי. אני מסיימת להתקלח,מתעטפת במגבת ומלפפת מגבת על הראש כדי שהשיער התייבש ומצחצחת שיניים בחוזקה כדי להכחיש את הנשיקה הגועלית שמוריס נתן לי. אני יוצאת מהמקלחת,מתלבשת בבגדי בית הכי נעימים שאפשר,גופייה בצבע תכלת שאני הכי אוהבת ומכנסון קצר בצבע אפור. אני נשכבת במיטה,שמה עליי את השמיכה ופשוט לא מצליחה להתנתק ממה שקרה היום. קשה לי. יורד לי דמעה,עוד דמעה ועוד דמעה. אני מבינה שבגלל שלא בכיתי כשהם היו לידי כי לא רציתי שיראו אותי בוכה ולכן אני בוכה עכשיו כי הגוף רוצה לפרוק.אני רוצה לפרוק. אני בוכה,אבל בשקט. שאף אחד לא ישים לב או ישמע שאני בוכה. אני מכורבלת מתחת לשמיכה ובוכה.
מתאו
אני לא יודע כבר מה לעשות. אני מרגיש אבוד. אני מטומטם. במקום לנסות לפרוק ולהסדיר עם לורין את העניינים אני רק הורס ופוגע יותר.היה בינינו פיצוץ רציני שאני בטוח שאם לא הייתי מתנהג כמו חמור הוא לא היה קורה. היא לא רוצה לראות אותי,לשמוע אותי,לדבר איתי. אני מבין אותה.
אבל אני לא מסוגל לחשוב על משהו אחר חוץ ממנה. לא מסוגל!
אני מחליט לשים מאחוריי את הפיצוץ הזה וכן לנסוע לקחת אותה מביץ ספר,כן למרות הפיצוץ.
אני מחכה לה כמה דקות והיא יוצאת מהשער.
היא חולפת עליי פניי,כאילו שאני לא נמצא. אני יודע שהיא שמה לב אליי. היא עקשנית ונאמנה לעצמה אז היא לא מורידה מהאגו שלה. אני מחליט לעקוב אחריה עם הרכב, דז׳ה וו לריב אחר שהיה בינינו..
היא הולכת ברגל כל הדרך הביתה ואני אחריה.. הנסיעה הכי איטית שהייתה לי אי פעם. אבל אני חייב לעשות את זה. לנסות לגרום לה,קצת להתרכך..
היא נכנסת הביתה. אני מחנה את הרכב ונכנס כמה דקות אחרי.
אני נכנס גם הביתה,רואה שאף אחד לא בקומת כניסה אז אני עולה לקומת החדרים שלנו. הולך לחדר של ההורים רואה את אבא ופרייה מסדרים בחדר הארונות שלהם. אבא? מה אתם עושים? איפה לוקרסיה? (עוזרת הבית) ״שלום בן,הוצאנו את לוקרסיה ליומיים חופש..״
למה?
״רצינו לנסות ניסוי ולראות איך יראו היומיים האלה ללא עזרה של העוזרת בית בכל דבר הקשור למשק בית..״ פרייה עונה לי
אוקיי.. תהנו.
אני יוצא מהחדר שלהם לכיוון החדר שלי. אני נכנס לחדר. נועל את הדלת ונכנס להתקלח. אני לא מפסיק לחשוב עליה,מה עושים? יום אחד בלי להגיד או לשתף אותה בתחושות שלי ואני משתגע! אבל מצד שני זה מאוד לא אכפתי ואחראי מצידי פשוט להפיל את זה עליה ככה..
אני יוצא מהמקלחת,מתלבש בטרנינג וגופיה,זה הכי נוח ומתיישב לנהל את המסמכים והחשבונות שמחכים לי מהעבודה..
אני שומע דלת של חדר נפתחת אבל אני מתעלם וממשיך לעבוד.
לורין
אמא דופקת לשניה על דלת החדר שלי ונעמדת במפתן הדלת. ״לורין,מה נשמע? איך היה בלימודים? איך את מרגישה?״
אני בסדר אמא.אני עונה ומשתדלת לא להישמע בוכה ושבורה. אני קצת עייפה,אז אני מנסה להירדם.
״אוקיי מי וידה,תנוחי לך,לילה טוב❤️״
היא יוצאת מהחדר וסוגרת אחריה את הדלת.
מתאו
עוברות 40 דקות. ואני מחליט ללכת לראות מה עם לורין. אני יוצא מהחדר והולך לכיוון החדר שלה.שהוא בדיוק מטר וחצי משלי. אני שם יד בעדינות על הדלת,לוחץ עליה טיפה ורואה שהיא לא נעולה. אני קורא בעדינות בשם של לורין,בכל זאת לא מתפרץ פנימה,אני רוצה שתדע שאני שומר על הפרטיות שלה. אבל היא לא עונה. קורא שוב אבל היא לא עונה. אני נכנס בשיא העדינות ורואה אותה שכובה במיטה,ישנה. אני מחליט להתקרב רק כדי לראות אותה,לתצפת עליה מעט. היא כל כל יפה והיא עוד יותר יפה כשהיא ישנה. היא ישנה עם הגב כלפי הכניסה כך שאני רואה רק את הגב שלה שמכוסה בגופייה זעירה בצבע תכלת ומכנסון אפור מבצבץ בין שכבות השמיכה. איך אני אוהב שהיא לבושה ככה.
זהו,זה השלב שנשברתי. לא יכולתי יותר להחזיק את עצמי. אני קודם מתיישב על המיטה שלה בעדינות כדי לא להעיר אותה. ולאט לאט בעדינות נשכב לידה במיטה...

אמאלהה האם מתחיל פה משהו ספייסי בינהם..
מקווה שאהבתם ושאתם מחכים לפרק הבא כי זה יהיה פרק מטורף!❤️🫶🏻