הולכת לאיבוד

1

"נו תום, זה רק פיצה! אפשר לחשוב מה היא תעשה לך?" בן אמר.

"אני אגיד לך מה היא תעשה לי!" עניתי לבן "הפיצה הזאת תהרוס את הגוף היפה של החברה היפה שלך!" אמרתי והוצאתי לו לשון.

"באמת? תום להגיד לך את האמת?, ממש לא אכפת לי איך תראי! העיקר שתהי מאושרת, וכן אוכל גורם לך לאושר.אני יודע את הסוד הקטן שלך" בן ענה לי והוציא לי לשון בחזרה.

"וואו! אתה יכול להיות ממש קיטצי!" אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.

בן בחן אותי, בהתחלה בחן את שיערי הברונטי המגיע לי לכתפיים, הוא העביר את מבטו אל עיני שנעו בין הצבע חום לירוק, תמיד אמרו לי שהעניים שלי משונות,אין להן צבע ברור.בן נגע בגומת החן שלי הנמצאת בלחי הימנית ליד שלושת נקודות החן שלי.

"תום, למה כל כך קשה לך להאמין לי? את לא חושבת שאת יפה? חשבתי שפתרנו את הבעיה הזאת..." בן אמר בקול מודאג, הוא קירב את פניו לפני.

בתחילת הקשר שלי עם בן לא הבנתי מה הוא מוצא בי,אני יחסית נמוכה(1.58 מ' זה לא נחשב גבוה) אין לי צבע שיער מיוחד, הדבר היחיד המיוחד בי הוא העניים שלי. השפתיים שלי יחסית מלאות, וכשהייתי מחייכת גומת חן ענקית הופיעה ליד שלושת נקודות החן שלי. צבע העור שלי הוא בגוון שנהב.('לא חום מדי ולא לבן מדי, בדיוק בצבע המתאים' כך אחי רוי נהג לומר לי)אני יחסית חטובה, הממדים של גופי פורפרצונלים.

"בן" אמרתי בטון מרגיע וחייכתי "זה לא קשור ליפה או לא יפה." נשמתי לרגע וחזרתי לדבר."זה קשור לכך שאני לא רוצה שהעבודה הקשה שלי תלך לפח!"

בן חייך, ונשק לי במצח.

הרגשתי פרפרים בבטני,דפיקות הלב שלי גברו והחלה לי סחרחורת. בן הרגיש שהוא גורם לי להתמוטטות, אז הוא התרחק קצת והחזיק לי את היד.

"את חייבת להתחיל להירגע כשאני מנשק אותך" אמר ונישק לי את היד.

הלכנו יד ביד לעבר המכונית של בן, לבן יש כבר רשיון.הוא בן 17,אני אהיה בת 17 בעוד חודשיים) בן פתח לי את דלת המכונית. נכנסתי למכונית,חדרתי והסתכלתי לעבר בן שהתניע את המכונית.

לבן היה יופי נדיר!!!צבע עורו היה לבן עדין, עיניו בצבע כחול עמוק שגורם לך לשקוע בהן.שיערו השטני זרוק ברישול לצד,בן מקפיד כל יום להתגלח כן שעורו תמיד חלק וכיף להתנשק איתו.בן שרירי מאוד,הגופיה הכחולה שלבש היום הבליטה לו את שריר החזה. בן לא כל כך גבוה, 1.67 מ', לא כל כך גבוה יחסית לבנים אחרים,יחסית אלי הוא גבוה מאוד.בן הבחין שאני בוהה בו וחייך לעצמו.יצאנו מהחנייה של בית הספר.

"אז מה עם הפיצה? אנחנו אוכלים בסוף?" שאל בן והעיף מבט לעברי.

"אולי בשבוע הבא." עניתי והסתכלתי עליו "אני חייבת ללכת לרומי, המון זמן אני והיא לא התראנו"