הולכת לאיבוד

8

לא חשבתי שזה יגיע לרמות כאלה,הוא שילם כל כך הרבה כסף בשביל מודעה כזאת??? Wtf?? אני ממש לא רוצה לפגוש את הבנאדם הזה,הוא ממרר לי את החיים,הוא הורס אותם כל שניה שהוא נושם,כל שניה שהוא רוצה אותי....
עכשיו מה אני אעשה עם בן?? אני כבר לא יכולה להסתיר כלום,זה מפורסם לכולם,ובטח זאת תהיה הרכילות החמה של היום,אופפ,מסכן בן,לא מגיעה לו חברה כמוני,הייתי צריכה לספר לו כבר מהפתק הראשון,הייתי צריכה לדעת ששום דבר לא סודי,כל דבר מתפרסם,כל דבר חייב לקרות כשכולם יודעים ממנו,מה אני אגיד?!?! יש לי חיים ממש מרתקים.
דבר ראשון שעשיתי היה לקרוע את העיתון לגזרים,אחר כך זרקתי אותו לפח ופשוט התחלתי לבכות תוך כדי שאני הולכת לחדר.
נעלתי את החדר ופשוט הייתי בהלם,הפסקתי כבר לבכות הרי זה לא יקדם אותי לשום מקום.
במשך כמה דקות רק בהיתי בקיר ולא חשבתי,בהיתי ובהיתי עד שכבר נמאס.
החלטתי שהיום אני לא אלך לבית ספר,אני אלך להיות רק בסטודיו,לרקוד קצת כדי להשתחרר מהסיבוכים שבחיים.
הלכתי למקלחת והורדתי את האיפור,החלפתי בגדים לטייץ שחור וחולצת בטן כחולה,החלפתי נעליים לנעליים נוחות והחלטתי לרוץ לסטודיו במקום ליסוע אליו באוטו.
טרקתי את דלת הבית ופרצתי בריצה,האוויר הצונן פגע בפני וקירר את גופי,הרגשתי פתאום חופשייה,כמו אחת שאי אפשר לעצור אותה, חייכתי לעצמי,אולי באמת אי אפשר לעצור אותי?.
הגעתי לסטודיו אחרי רבע שעה של ריצה,פתחתי את הסטודיו,הדלקתי את האור,חיברתי את הטלפון למגבר ופשוט התחלתי לרקוד.
נראה לי שרקדתי במשך שלוש שעות ברציפות,רקדתי בשביל לשכוח את הצרות ,בשביל להרגיש שאני עושה משהו עם החיים שלי,בשביל להשתחרר מכל המתח שיש בחיי.
התיישבתי בפתאומיות על ריצפת הסטודיו והסתכלתי בטלפון,ראיתי שיש לי 5 שיחות שלא נענו,2 מאמא ו3מבן.
טוב.....
נראה לי שנגיע הזמן לתת לבן הסברים.
קמתי מהריצפה והתחלתי לרוץ את עבר הבית של בן(הוא לא רחוק בכלל מהסטודיו לכל מי שתוהה),הגעתי כעבור 5 דקות . הסתכלתי על הבית של בן ולא יכולתי להתקדם אפילו סנטימטר,אני הסתכלתי אל עבר החלון בחדרו של בן,אולי אני אראה איזו תזוזה קטנה,אבל שום תזוזה לא נראת.
החלטתי לחזור לבית ולכתוב הכל על דף...
**********************************
השעה כבר שמונה בערב ורומי סיפרה בדרך יצירתית לכולם שהיא לסבית,כל התיכון ריכל על המודעה שהייתה בעיתון,השמועה שאני בוגדת בבן התפשטה,והמכתב שכתבתי לבן היה כבר מוכן ובתוך מעטפה.
בן המשיך להתקשר אלי מאז הצהריים,ואני כל הזמן סיננתי אותו מחדש,מתישהו כבר נמאס לו מהסינונים שלי והוא התחיל לשלוח לי הודעות,שגם אותם סיננתי,אין לי אומץ לפתוח אותם,עד איזו רמה הגעתי??
לקחתי את המכתב ונסעתי לבית של בן,שמתי את המכתב מתחת למשקוף ובשניה שהסתובבתי לכיוון המכונית בן יצא בריצה מהבית וצעק אלי,הוא היה נראה נורא,עיניו היו אדומות מרוב בכי,פניו היו אדומות,והוא לבש בוקסר וגופיית סבא.
השנקתי כשראיתי אותו,לא הייתי מסוגלת לדבר איתו,להסביר לו משהו,לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו,הורדתי את ראשי למטה ופשוט התאבנתי.
"תום,כבר חשבתי שלא אראה אותך יותר"
בן אמר ואני שתקתי
"תום,ראיתי מודעה בעיתון,היא קצת מוזרה,היה כתוב בה דברים לגביך,אני רוצה הסברים .ומהר"