קלואי
נשענתי על החלון של האוטו מכונסת בתוך עצמי, זה פחות או יותר מה שעשיתי בחודשיים האלו.
ניסיתי להדחיק את כל הפחדים והחששות שלי, זאת פעם הראשונה שאני נוסעת לאבא מאז שההורים שלי התגרשו.
זמזתי לעצמי שוב ושוב את השיר האהוב עליי, כדי לנסות להירגע.
זה עבד, לפחות עד שמקס משך לי בקוקו מהמושב האחורי.
"מקס!" צרחתי בזעם, הנער הדביל הזה גדול ממני בשנתיים אבל התנהג כמו ילד בן חמש.
רציתי לעקוץ אותו עם עוד אחד ממשפטי המחץ שלי, אבל כשאמא הסתכלה עליי בהבעה הדואגת והעצובה שעלתה על פניה כל פעם שחשבה על אבא- הפסקתי.
היה משהו מוזר בלראות את ההבעה הזאת על פניה שהיו דומות כל כך לשלי.
שתינו היינו בעלות שיער חום בהיר גלי וארוך ועיניי טורקיז. בניגוד אליי, מקס, אחי הגדול, היה דומה לאבי, אולי בגלל זה אמא אהבה אותי יותר.
אבא לא בדיוק אהב אותי, אפשר להגיד שהוא ממש שנא אותי...
ייחלתי כבר לסיים את זה ולחזור לבית של אמא, לחברות שלי, ובעיקר למאיה, חברתי הטובה ביותר. לא דיברנו כבר חודש, ואני חייבת לומר שהתגעגעתי.
למזלי, היה לי זמן פנוי והולומטר אחד, מספיק כדי לדבר איתה.
פתחתי את ההולומטר. ''קלואי?'' שאלה בפליאה מהולה בהתרגשות, שכחתי כמה אני אוהבת את הפרצוף העגול שלה, והשיער הבלונדיני הקצר.
לא יכולתי לדמיין את העולם בלי ההולומטר שאיפשר לי לראות אותה, לשמוע אותה, ולגעת בה, כאילו היא פה לידי.
''אז... מה את עושה עכשיו?'' שאלה והשבתי לה שאני בדרכי לאבי, החיוך שלה התערער מעט, היא עדיין לא ידעה איך להגיב לזה.
הזמן עבר מהר מידי, לא עבר זמן רב וכבר ראיתי באופק את הבית.
ישר זיהיתי אותו, הוא הזכיר יותר מידיי את אבי.
''טוב מאיה,'' קטעתי את שטף הדיבורים שלה על השמלה החדשה שקנתה, ''הגענו ואני צריכה ללכת, אז... ביי.''
''ביי קלואי.'' היא השיבה ודמותה נעלמה.
''להתראות ילדים שלי,'' קראה אמא בעצב כשיצאנו מן האוטו המעופף החבוט שלנו.
נופפנו לה לשלום וצפינו במכוניתה מתרחקת.
התקדמתי לעבר הבית של אבי אשר היה בניין מפואר עם חניה פרטית ענקית מלאה בכל סוג רכב מעופף אפשרי, בריכות שחייה עם טמפרטורות ניתנות לשינוי, ומחסן בלתי נראה, (אגב, ידעתי שהוא בלתי נראה הודות לגאונותו של אבי ששם שלט: "כאן נמצא המחסן הבלתי נראה'').
הגענו לדלת הכניסה ונעמדנו בעמדת הזיהוי, נשמע צפצוף והדלת נפתחה.
בפתח עמד אבי או יותר נכון ריחף ברחפת שלו.
הוא ירד מהרחפת ופנה לעבר מקס כדי לחבקו והפנה אליי חיוך מאולץ. ''קלואי, מקס, איך גדלתם!''
''בואו, אני אעשה לכם סיור," הוא אמר והלכנו אחריו, ''זה הסלון,'' אמר והחווה בידו אל עבר הסלון המפואר אשר היה מלא ספות נוחות, טלוויזיה ענקית, ורובוט שבדיוק ניקה שם.
כעבור כמה זמן הגענו לשלב המעניין של הסיור, החדרים שלנו.
''הנה החדר שלך מקס,'' מקס נכנס פנימה בהתרגשות ואני נכנסתי בעקבותיו. החדר שלו היה חדר גיימינג מטורף עם שולחן מחובר למסך הולוגרמה, מיטה עם מזרון עבה וטלוויזיה מעל השולחן.
השתוקקתי כבר לראות את חדרי אז המשכתי לכיוון שאבי הצביע ופתחתי את הדלת.
החדר היה יפה אך מוזנח והרבה פחות מפואר משל מקס. היו בו וילונות תחרה ורודים, שולחן עץ ישן, כמה מסגרות ריקות מאובקות והולומטר אחד מונח על השולחן.
נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. ואז...
השתנקתי.
זהו זה, חשבתי לעצמי, ידעתי שזה יקרה שוב, גם אם עברה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה, קיבלתי התקף חרדה.
YOU ARE READING
חוטים של גורל
Fantasyהגורל הוא דבר מסובך, ואפילו יותר כאשר מתלווים אליו האהבה, הסודות וההרפתקאות. ג'וליאן פוגש בנערה מסתורית, כעת הוא מנסה לברר מי היא למה היא מוכרת לו כל כך, ומדוע היא לא יוצאת לו מהראש? הרגשות שלו כלפיה מתחזקים כאשר הם לומדים להכיר, אך כאשר אחיו הגדול...
