חוטים של גורל

פרק 7

קלואי

חושך. דממה. לא יכולתי לראות כלום. היה סביבי ערפל של חשכה.
ואז האור חזר.
כשפקחתי את עיניי, הבחנתי שאני נמצאת בבית חולים, על מיטה.
במיטה שלידי שכב ג׳וליאן, מעולף גם הוא.
מה לעזאזל קורה כאן?
"ג׳וליאן..." אמרתי בעודי אוחזת בו ומנערת אותו. "ג׳וליאן." ניערתי אותו שוב.
"ג׳וליאן!"
הפעם הוא התעורר.
"מה...?" אמר בישנוניות, "איפה אנחנו...?"
גילגלתי עיניים. "תסתכל סביבך."
ג׳וליאן העביר את מבטו על החדר בו שהינו והבנה ניכרה על פניו.
"מה קרה? הדבר האחרון שאני זוכר זה שגלאי העשן שלנו צפצף, אותך מתעלפת ואז... שחור."
"לא יודעת. אני זוכרת את הגלאי וחושך, לא יותר מזה."
ואז נכנס רופא לחדר. כשהרופא הבחין שאנחנו ערים, חיוך עקמומי נמרח על פניו.
"אתם ערים! מצוין! חכו כאן, אני אקרא למשפחות שלכם."
רק שאבא לא יבוא, רק שאבא לא יבוא.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחה.
משפחתו של ג׳וליאן הגיעה וגם אמא שלי, מקס- שבפעם הראשונה היה נראה שהוא דאג לי-, אבא ו... מאיה?
מאיה רצה אליי וחיבקה אותי בחום.
"מה את עושה פה?" שאלתי בתדהמה, בזמן שחיוך התחיל להתפשט על פניי.
"מה אני עושה פה? החברה הכי טובה שלי נפגעה, נראה לך שלא הייתי באה לראות מה שלומך?" אמרה מאיה.
"אבל יכולנו לדבר בהולומטר," אמרתי.
"את יודעת שזה לא אותו דבר. עכשיו תשתקי ותהני מזה."
"מקובל עליי."
לאחר כשעה, המשפחות שלנו הלכו. גם מאיה הלכה.
כשהרופאים עזבו אותנו, זה היה הזמן המושלם לדבר על מה שקרה.
"ג׳וליאן," אמרתי.
"מה?"
"מה קרה שם? מה קרה בבית שלך שעילף אותנו?"
"אני לא יודע."
"תגיד לי!"
"כבר אמרתי לך! אני לא יודע."
שתיקה השתררה.
"אפשר ללכת לבדוק?" שאלתי לבסוף.
ג׳וליאן נאנח.
"בבקשה. פעם אחת. רק כדי לראות מה קרה שם." התחננתי.
"בסדר..."
"אני באה מחר לבדוק, תהיה מוכן."

***

למחרת, קמתי מוקדם והלכתי לביתו של ג׳וליאן. שיחררו אותנו בלילה מבית החולים, כך שהספקתי לדבר בבית עם מאיה בהולומטר.
"איפה זה היה בערך?" שאלתי את ג׳וליאן.
"בערך..." אמר ג׳וליאן והחל ללכת. עקבתי אחריו. "כאן."
כן. זכרתי את זה. גלאי העשן שצפצף ואז הכל נעשה שחור ומפחיד.
עליתי על קצות אצבעותי בניסיון לבדוק את גלאי העשן.
"מה את עושה?" שאל ג׳וליאן, ובכך הרס את כל הריכוז שהצלחתי לגייס (וגם זה לא היה הרבה).
"מה נראה לך? אני מנסה לבדוק את גלאי העשן. לראות אם יש בו משהו לא תקין."
"לא נראה לי שאת גבוהה מספיק," אמר ג׳וליאן לאחר כמה וכמה נסיונות כושלים שלי.
"באמת שרלוק? טוב שהבחנת."
הוא גלגל עיניים בתגובה.
"אבל אתה יכול לעזור. תרים אותי." אמרתי.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב..."
"פשוט תרים. לא יקרה כלום."
"בסדר..."
ג׳וליאן הרים אותי על כתפיו, הייתי בדיוק בגובה המתאים. אבל היה חסר לי משהו.
כמובן! מפתח ברגים!
"אוקיי, תוריד אותי."
"מה? למה?"
"כי אתה צריך להביא לי מפתח ברגים."
עוד גלגול עיניים. אני כנראה מאוד מעצבנת היום.
ג׳וליאן מלמל משהו והלך להביא מפתח ברגים.
לאחר מכן הוא הרים אותי שוב, הפעם עם המפתח, ופתחתי את גלאי העשן.
"נו, יש משהו חשוד, או שאת סתם מטורפת?" שאל ג׳וליאן, והפעם היה תורי לגלגל עיניים.
"אני לא מטורפת. ולא, אין משהו חשוד. אתה יכול להוריד אותי."
"אוקיי."
אבל לפני שהוא הספיק להוריד אותי, שנינו נפלנו.
או יותר נכון הוא נפל ואני נפלתי עליו. התחלתי להתפקע מצחוק. אחרי כמה שניות גם ג׳וליאן צחק, עד שכאבה לשנינו הבטן מרוב צחוק.
וזה היה ככה. רק אנחנו. שוכבים בחדר וצוחקים. כמו משוגעים. אבל גם כמו חברים. חברים טובים שרק הכירו. וזה נתן לי הרגשה טובה. אפילו טובה מאוד.
"טוב. צריך לקום, אנחנו בטח נראים כמו שני משוגעים." אמר ג׳וליאן, ולגמרי הרס את הרגע הזה.
הוא הושיט לי יד, ועזר לי לקום.
"ביי," אמרתי.
"להתראות."
יצאתי מהבית שלו. יצאתי בהרגשה טובה. הרגשה טובה שנהרסה לאחר שנזכרתי שאני חוזרת לביתו של אבא.
לפחות יש לי את מאיה.
הגעתי הביתה, ועליתי ישר לחדרי.
עשיתי מקלחת מהירה ולבשתי פיג׳מה. מיד אחר כך התקשרתי למאיה מההולומטר.
"היי!" נשמע קולה של מאיה, באופן חזק וברור כאילו היא ממש לידי. "איך את מרגישה?"
"טוב. תודה."
החיוך של מאיה התרחב והיא התחילה להטיף לי על מה שקרה וקישקשה על איך עבר עליה היום.
אבל אני הייתי שקועה במחשבות.
שקועה במחשבות על כמה שאני ברת מזל על כך שיש לי את מאיה. על כמה שבא לי כבר לחזור לבית של אמא, אבל גם לא בא לי, כי ג׳וליאן גר פה.
"טוב, אני צריכה ללכת, ביי." אמרה מאיה.
"ביי!"
השיחה נותקה. והחלטתי לחזור לבית של ג׳וליאן ולבדוק שוב.
רק אחרי שיצאתי שמתי לב שאני בפיג׳מה. לא נורא.
כשהגעתי, דפקתי על הדלת.
ג׳וליאן פתח.
"קלואי. מה את עושה פה?"
"אני רוצה לבדוק שוב." אמרתי ובלי לחכות לתשובה צעדתי שוב לעבר גלאי העשן, שעדיין היה פתוח ממקודם.
ג׳וליאן נעמד מולי. "רואה? אין כאן כלו-" התחיל, אבל השתתק באמצע המשפט.
"מה יש?"
"תסתובבי." אמר בפחד.
הסתובבתי לאחור, ולא האמנתי למראה עיניי.