חוטים של גורל

פרק 13

קלואי

הזיכרון של הספסל מתפורר והמילה "גורל" נחקקת על פיסת העץ הנותרת רדף אותי בלילה. לא הצלחתי להירדם בפעם המי יודע כמה באותו השבוע. חשבתי שאני עומדת להשתגע. בסך הכול מילה אחת. מילה אחת שנמאס לי לשמוע או לראות. אני מאמינה בגורל בכלל? יש לי ברירה? זאת בסך הכול מתיחה אחת גדולה וממש אבל ממש לא מצחיקה? יותר מידי מחשבות התרוצצו לי בראש. אני באמת חייבת לחשוב על כל זה עכשיו? זה באמת הכרחי?
בכנות? לא ידעתי מה זה אומר. מה רוצים מאיתנו, והלוואי וכל זה לא היה קורה...
במוח מעורפל ממחשבות וחששות עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי מנוחה.

התעוררתי בבוקר, נעלתי נעליים ורצתי אל הבית של ג'וליאן. בלי להסתרק, לאכול או לצחצח שיניים. פשוט ככה. לא היה לי מושג מה או למה, אבל משהו דחף אותי אל עבר הבית שלו ואליו. הרגשתי שאם לא אהיה קרובה אליו ואבין יותר המוח שלי יתפוצץ.
דפקתי על דלת הבית בתקווה שאמא שלו לא תפתח שוב את הדלת- אלא ג'וליאן.

אף אחד לא פתח לי את הדלת. מה השעה עכשיו בכלל? שאלתי את עצמי. נשארתי לעמוד שם עוד כמה דקות, ובדיוק כשתכננתי לחזור הביתה, נער גבוה, שזוף ומזיע התקרב אליי. נראה היה שיצא לריצה. הוא התקרב לדלת הבית והביט בי במבט שואל. "היי," אמרתי, "מי אתה?" הוא צמצם את עינייו ולבסוף חייך ואמר, מתנשף, "אני ליאו, ומי את?"
"השם שלך לא ממש עוזר לי, אתה יודע," אמרתי לו והטיתי את ראשי הצידה.
"לא ידעתי שאני צריך לספר על עצמי לילדה קטנה שעומדת מחוץ לבית שלי," אמר וצחק. "הבית שלך?" שאלתי בזעף. "כן, זה הבית שלי. ומי את?"
"מה זאת אומרת הבית שלך?" שאלתי והתעלמתי מהשאלה שלו. "את פה בשביל ג'וליאן?" הוא שאל. "כן..." עניתי בהיסוס, "מי אתה בשבילו?"
"אני האח הגדול שלו, הוא לא סיפר לך עליי?" הוא ענה ונראה מעט משועשע. "אממ, לא..." עניתי בתהייה. איך יכול להיות שלא ידעתי שלג'וליאן יש עוד אח?

"את חברה שלו? אני חייב להגיד שאת נראית יותר נחמדה מנטלי," הסתכלתי עליו פעם נוספת ופתאום נהייתי מודעת למראהו עוצר הנשימה. שיער שחור קצוץ ועיניים כחולות בוהקות, שרירים תפוחים ולסת מסותתת. "אני ידידה שלו, הכרנו לא מזמן, רק עברתי לפה." אמרתי בשקט. "מה את עושה בחוץ בשעה כזאת? אני דיי בטוח שג'ו עוד ישן," אמר והביט בי שוב, "רוצה להיכנס בינתיים?"
"אני אשמח, תודה..." פתאום לא היה לי דחוף להיות עם ג'וליאן, אלא עם אחיו הגדול והחתיך.
ליאו פתח את הדלת ונכנס אחריי. הוא התיישב על הספה ונאנח. "אז... מה את צריכה מג'ו?" שאל ולחץ על הכפתור המוצמד לספה שהפעיל את ההולוגרמה שהייתה מסך מרחף ענקי.
"אממ, רק רציתי לדבר איתו..." אמרתי והזזתי שערה סוררת אל מאחורי אוזני. "אבל זה לא כל כך דחוף... אם הוא ישן אני יכולה לחכות." המשכתי בביישנות מסוימת. "אוקיי, רוצה לראות משהו?" שאל ליאו בלי להקדיש לי יותר מידי תשומת לב. "לא משהו מסוים," עניתי והתיישבתי במרחק מה ממנו, למרות שכל כך הייתי רוצה להתקרב יותר. "איך זה שג'וליאן אף פעם לא הזכיר אותך?"
"אה, אני לא יודע. כנראה הוא חשב שזה לא מידע שיעזור לך במשהו."
"אה," הנהנתי ובהיתי בו למשך כמה שניות ואז ניערתי את עצמי וניסיתי להתמקד במטרה שלשמה באתי לפה. למה באמת באתי לפה?
הוא רפרף בין ערוצים באמצעות עיניו ועצר על טלנובלה ישנה.
הוא הפנה לרגע את מבטו אליי ומצמצתי בכוח.
"אה... אני חושבת... אני אחכה בחוץ." גמגמתי ונעמדתי בכוונה לצאת. "מה פתאום," ליאו ביטל והעביר את ידו בשיערו הקצר. "בואי, שבי." הוא תפח בידו על הספה לצידו. לרגע הסתכלתי אליו במבט אילם ואז התיישבתי באיטיות בחזרה במקומי הקודם. צפינו בשקט בטלנובלה עד שקול צעדים כבדים נשמע מכיוון המדרגות.
"ליאו?" נשמע קול חורק מאחורינו. סובבתי את ראשי ובהיתי בג'וליאן מביט באחיו הגדול בבלבול. הוא נראה עייף ותשוש, הוא לא לבש חולצה, אלא רק מכנסיי טרנינג אפורים ורפויים.
בטנו החשופה הייתה שרירית ושזופה, ומבטי נתפס עליה למשך שניות אחדות. ליאו גיחך בשקט. הסמקתי ומיהרתי להסתכל על הTVגרם. קולו צרם כשקלט אותי יושבת לצד אחיו. "קלואי?" שמעתי את קולו נסדק ואז כעס ניצת בעיניו. "מה קורה פה?" הוא שאל בזעם.
"תרגיע, יפיוף..." חייך ליאו, "היא חיכתה לך בחוץ ונפגשנו."
"לא סיפרת לבחורה עליי, אה?" המשיך ליאו ושעשוע ניכר בעיניו.
ג'וליאן נעץ בו מבט מאיים ותפס בידי. הוא גרר אותי למטבח בעצבנות. "מה?" שאלתי וצחקקתי. ליד ג'וליאן הרגשתי שאני יכולה להיות אני. הרגשתי בטוחה.
הצחיק אותי לראות אותו מתעצבן כל כך בגלל אחיו הבכור. "אל תתקרבי אליו קלואי," ג'וליאן הזהיר אותי וראיתי את הדאגה נשקפת מעיניו. "למה לא?" שאלתי בתמיהה. "הוא נחמד, ג'ו."
"הוא לא, קלואי." ג'וליאן הרפה מידי ואחז בראשו. "יש סיבה שלא סיפרתי לך עליו." הוא נאנח ונשף בייאוש.
"מה הסיבה?" שאלתי ושילבתי את ידי בזעף. ליאו היה ממש נחמד אליי, לא הבנתי מה ג'וליאן רצה.
"אני..." מלמל ג'וליאן, "אני לא יכול..." רעד עדין חלף בגופו. "עוד לא..." הוא המשיך והתיישב בזהירות על ברכיו.
"ג'ו? אתה בסדר?"
"לא שוב. לא שוב. לא שוב..." דמעות נקוו בעיניו היפות של ג'וליאן. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאחיו עשה לו משהו. משהו שפגע בו עד שהראה חולשה- שכמותה מעולם לא ראיתי אצלו- ממש מולי, על רצפת המטבח בביתו.
"ג'ו..." אמרתי בשקט ואחזתי בכפות ידיו בעדינות.
"לא, לא, לא, לא! פאק, לא... תתרחקי ממנו קלואי, בבקשה!" דמעות זלגו באכזריות מעיניו. מבטו הביע פחד אדיר, כניעה ושנאה גם יחד.
"אני לא... לא, ג'ו, אני אתרחק, אני מבטיחה!" אמרתי באהדה.
לא הכרנו המון זמן. בכלל. אבל אחריי כל מה שעברנו ביחד, הרגשתי שאנחנו מכירים שנים. ואולי זה נכון, אם הספר צודק...
אף פעם לא ראיתי את ג'וליאן מתפרק ככה.
אף פעם.

***

"מה יש לאכול?" שאל מקס ממקום מרבצו על הספה הענקית.
"לך תבדוק בעצמך." רטנתי.
עדיין הייתי נסערת ממה שקרה בבית של ג'וליאן. לא הבנתי למה ג'וליאן כל כך שנא את אחיו הגדול- הוא הרי היה ממש נחמד אליי.
הבנתי שאני בקושי מכירה את ליאו, וברגע שראיתי את ג'וליאן לא הבנתי למה בכלל הסתכלתי על אחיו.
ג'וליאן היה חמוד וחתיך כמעט כמו אחיו. הוא עבר איתי המון בפרק זמן קצר כל כך. הרגשתי קשר הדוק בין שנינו, קשר שלא הרגשתי עם אף אחד לפניו.
"אוי תשתקי כבר," נהם מקס לעברי, "אף אחד לא שאל אותך."
גיחכתי בשקט, "אני לא רואה עוד מישהו במטבח," מקס גלגל עיניים בדרמטיות וקם מהספה בכבדות, הוא פתח את המקרר ובהה בו במשך כמה דקות.
"אתה מתכוון לקחת משהו?" שאלתי בזעף, "יש עוד אנשים בעולם, אתה יודע..." מלמלתי.
עמדתי מאחורי והסתכלתי עליו בעצבנות. "אם אתה לא מחליט עכשיו מה אתה רוצה לאכול, אני-"
"בסדר, בסדר!" מקס הביט בי בזעם והלך בחזרה לסלון בעודו ממלמל משהו על אחיות קטנות.
"תודה לאל!" זעקתי והבטתי במקס הזועף בהתגרות.
הוצאתי יוגורט וכמה פירות מהמקרר והנחתי אותם על קרש החיתוך.
"אז מה," חתכתי תפוח אדום גדול על קרש העץ השטוחה, "כיף לך פה, אה?" שאלתי בשקט והפניתי את מבטי אל מקס.
הוא נאנח, "אני לא יכול להגיד שכל כך נורא פה... אחריי הכול, יש לי חדר גדול ואנחנו בחופש. אבל אני גם לא אומר שאני לא מתגעגע הביתה, זה לא שאני נהנה מי יודע מה עם אבא," הוא הביט בי בעייפות.
אומנם היינו אחים, וכמו כל האחים, היינו רבים לפעמים, היינו מקניטים אחד את השנייה לעיתים קרובות וכמובן שהיינו צוחקים אחד על השנייה בכל הזדמנות אפשרית; אבל הייתה בינינו גם את הקרבה, את האמון ואת ההבנה שבחיים משותפים ומשפחה משותפת. היו לנו את הרגעים המיוחדים האלו של אח ואחות, אלו היו רגעים נדירים, אבל הם היו קיימים.
החזרתי לו מבט ושתקנו במשך זמן רב, עד שדפיקה עזה נשמעה בדלת.
בום. בום. בום.
הסתכלתי על הדלת בבלבול. אבא בעבודה ויחזור רק בערב, וכמובן שהוא יכול לפתוח את הדלת בעצמו. "מי זה?" התקדמתי אל עבר הדלת ושאלתי בקול. הצצתי בעינית אבל לא ראיתי אף אחד.
בום. בום. בום.
"מקס? הזמנת מישהו?" שאלתי. "את מי אני כבר יכול להזמין?" ענה מקס במשיכת כתפיים.
פתחתי את הדלת לכדי חריץ כדי לבדוק מי שם, אף אחד לא היה בחוץ.
"ק... קלואי..." נשם מקס ברעד, "מאחוריך."
הסתובבתי באיטיות. "לא... א... אל..." אמר מקס בקול חנוק. הסתובבתי בכל זאת. לא. לא.
איך?
"מה אתה עושה פה?!" צרחתי ודמעות עמדו בעיניי. עיניי היו מלאות שנאה טהורה. הוא נעלם. "אני-" סכין חדה נצמדה לגרוני. עצרתי את נשימתי. קול ארסי נשמע מאחוריי, "הגיע הזמן לשלם מחיר על מה שעשית..." הסכין גלשה אל בטני. רעדתי בכל גופי. מקס ייבב בשקט. ואז זה קרה. הוא נעץ את הסכין בכוח. "לא!" זעקתי, הדמעות התערבלו עם הדם והחושך שאפף אותי לאיטו.
לא.
לא!
לא!
לא שוב...

את הפרק הזה אני כתבתי, סופסוףף, ממש חיכיתי לכתוב פרקק🤍
חוות דעת על כל הפרקים ממש נחמד לשמועע😁

פרק הבא פרק ספיישל מנקודת מבט מיוחדת😈