אתה סומך עלי?

פרק 24

בינתיים באכסניה אג'ומה מארגנת את הדברים שהיא מחכה שהם יבואו בכל רגע.
דפיקות קשות בדלת
היא שולחת ללינו שהם פה ופותחת את הדלת בחיוך לבבי
"שאל-" היא לא מספיקה לומר והם נכנסים לה לבית
הם הופכים את כל הדברים נכנסים לחדרים ולא מוצאים היא עמדה שם פעורת פה הוא אמר לה שהם יכולים להיות קצת בוטים אבל לא חשבה כדי כך.
הם הגיעו אליה עצבניים
"אירחת כאן מישהו בזמן האחרון"
"לא.ומה שעשית נגד החוק"
"תחסכי ממנו" אחד מהאנשים שנראה המפקד שלהם סימן להם להתאסף הם אמרו שלא מצאו דבר האכסניה הייתה נראת מזוויעה.
אג'ומה ניסתה להיראות שזה לא מזיז לה.
"תצאו מכאן מיד או שאזמין משטרה"
"תגידי לנו איפה הם"
"אני לא יודעת כל מה אתה מדבר ואני גם לא אענה לך."
הוא אמר לאנשים לחפש שוב הם שברו לה דברים יצאו לחצר האחורית ודרכו על עציצים שהיא שתלה עם האן.
הם התייאשו ויצאו המפקד התקרב אליה
"אם נדע שאת קשורה לזה ,חבל." הוא הזיז אותה אחורה.
ויצא מן הדלת.
היא הייתה המומה החוצפה הזאת הסתכלה על הבלאגן שהם עשו לה.
היא הרימה את התמונה שלה עם לינו שנשברה בגלל המנוולים האלה.
"אייש" היא התיישבה בספה בייאוש.
וחייגה ללינו.

"הם הגיעו?" הוא עלה במדרגות של הבית ששכרו.
הוא הלך לקנות קצת אוכל לתקופה הקרובה.
"כן...הם עשו פה טרור,חוליגנים."
לינו גיחך מהמילה האחרונה"את בסדר?!"
"כן כן אל תדאג לי,מה איתכם?"
"הגענו לבית,תשמרי על עצמך טוב?"
"אל תדאג לי ילד!" היא צחקה להקל על האווירה.
לינו חייך .
הם סיימו את השיחה והוא נכנס לבית הוא הוריד את הנעליים בכניסה והתקדם לסלון.
האן ישב בישיבת מזרחית על הספה קורא ספר שנמצא בבית
הוא שמע את טריקת הדלת "הגעת?"
"ממ" לינו הניח את השקיות במטבח.
"מה אתה קורא?"
"סתם ספר שראיתי פה,מסופר פה על תקופה שאנשים היו הומופובים לגמרי ולא תמכו בזה בכלל...."
לינו גיחך "חבל שלא מבינים שאהבה זה אהבה"
"לגמרי" האן לקח חופן מהצלחת הצ'יפס שהייתה מונחת בשולחן של הסלון וממשיך לקרוא בהתעניינות.
לינו הסתכל עליו וחייך חיוך טיפשי.
נחמד לראות אותו ככה.
הוא שלח לג'איון הודעה לגבי הקבצים.
_מצאת משהו?_
-עוד לא-
לינו נאנח.
-תפתח חדשות- ג'איון שלח לו הודעה.
לינו לא הבין הוא התקדם לסלון לקח את השלט ופתח את החדשות.
הוא עשה טעות שהאן היה לידו.
הלב שלהם הפסיק לפעום לרגע.
האן ג'יסונג עם הנטייה המינית.
בן זוגו חטף אותו.
האן ג'סונג הומו.
האן ג'סונג וסטודנט באוניברסיטה רפואה ברומן מסתורי.
הכל נהיה לפתע מטושטש.
האן נחנק מהציפס
"מה פאקינג לעזאזל.. הוא חושב שהוא עושה?!?!?!?" לינו כבר לא שלט בעצמו ,הוא רעד בעצבים.
האן עזב את הספר והחזיק את לינו ביד
"תירגע....בבקשה"
לינו הסתכל באימה על הטלוויזיה על האנשים שגרמו להאן שם רע.
על טא שהסכים לעצמו לחשוף את הסיטואציה הזאת.
ג'איון. מה הוא יחשוב על זה?!
איך האן יראה את עצמו לציבור .
הוא הרגיש אשם.
זה באשמתו הוא לא היה צריך להתערב בחיים שלו.
למה למה הוא היה צריך לחזור לזה שוב.
"הכל באשמתי...לא הייתי צריך להיכנס לחיים שלך"
האן הסתים אותו עם אצבע בשפתיים .
"אל תדבר ככה לעולם."
הוא היה נראה נינוח לעומת לינו.
ירדו לו דמעות "איך אתה יכול להיות שלו כל כך?אני גרמתי לך שוב להייט!!!!"לינו צעק בקול שבור הוא הרחיק את האן ממנו.
הוא היה מבולבל.
העולם מסתובב סביבו הוא לא ידע מה לעשות הוא רק רצה שקט...
שקט מהכל.
הוא רץ לחדר וסגר אחריו .
אין לו כוחות לאף אחד.
האן נשאר מעכל את הדברים שלינו אמר.
זה לא נכון.
זה לא מה שאני חושב.
(פוב האן)
הגוף שלי לא מסוגל לזוז ,איך הוא פשוט שיחרר את המידע בקלי קלות? .
לינו מרגיש אשם ואני לא יודע מה לעשות
בדרך מוזרה לא היה אכפת לי
אני כבר רגיל להייט.
אני רק רוצה לחיות עם לינו בשקט זה מה שרציתי מהתחלה.
אני מוכן לוותר על כל התהילה בעולם בשבילו.
אני רק רוצה שיבין שזה לא מה שעומד במערכת היחסים ,אנשים יכולים להסתכל על זה איך שהם רוצים העיקר שאנחנו נאהב את אחד השני.
אבל איך אני אסביר לו את זה?
הוא כל כך מבולבל .
התייאשתי .
משכתי בכתפיי בייאוש והתיישבתי על הספה.
ניסיתי לחשוב צלול
מה הצעד הבא .
לא יכולתי לפתוח את הטלוויזיה או את הטלפון הייתי מעדיף להיות ללא אנשים בעולם.
לינו עדיין סגור בחדר.
"איייש איך אני פתאום זה שדואג?"
קמתי מאי נוחות ונעמדתי מול הדלת הסגורה לא ידעתי אם לדפוק או לא
מצד אחד..
הוא רצה להיות לבד.
מצד שני..
אני גווע ברעב ואין לי שמץ איך מכינים אוכל.
טוב אני מודאג.
לקחתי את ידי לכיוון הדלת ונעצרתי
בטוח?
הוא לא רוצה...
טוב אני צריך לבדוק אם הוא חי.
אני דופק.
לא הפסקתי לעשות מעשה והדלת נפתחה לבדה.
לינו עמד מולי הוא היה נראה כל כך..
שבור.
גיחכתי מבושה.
היד שלי הייתה עדיין באוויר הורדתי אותה במהירות
עמדנו אחד מול השני המבטים שלנו נפגשו
עמדנו ככה בלי שמישהו דיבר
אני הרגשתי את הכאב שלו ..
הלב שלי דפק היה לי דחף לומר לו שהוא לא עשה כלום.
ושזה הבחירה שלי והוא הבחירה הכי טובה שלי.
הדמעות שלי זלגו בלי מילים העיניים שלו היו כבויות.
לא אהבתי את איך שהוא עכשיו.
זה אני צריך להאשים את עצמי
לא זה לא הזמן להאשים שנינו הגענו למצב הזה ששנינו נצא מזה
אז ...למה אתה לא אומר לו את כל זה?
כי מילים לא יכולות לרפא?
הדחף....
אני פשוט לקחתי במהירות את הראש שלו ונישקתי אותו חזק.
אולי דרך נשיקה המילים יעברו.
אני באמת אוהב אותך לינו.
לא עזבתי את האחיזה שלי
לינו נרתע אחורה מהקפיצה שלי הוא היה בשוק מוחלט.
עזבתי אותו ופשוט אמרתי ...
אמרתי הכל בנשימה אחת.
"זה לא הזמן להאשים את עצמנו ,אני בחרתי את כל זה.
ואני בכלל לא לוקח קשה את מה שקרה כי אני רגיל לזה לינו,בבקשה רק אל תייסר את עצמך.
אני מבטיח לך שאני בסדר והבחירה שלי כבר מהפעם הראשונה שפגשתי אותך זה לברוח איתך ולא להתייחס לחברה,מי אנחנו נתייחס ?!" נחנקתי כבר.
לינו הנהן בהבנה
וגיחך
לא הבנתי.
"אתה חמוד" עכשיו הוא כבר חייך חיוך עם שיניים.
הסמקתי אבל שמחתי שהוא חייך.
לפתע נשמע קולות של קרקורים מהבטן שלי ,שכחתי שאני רעב
לינו מסתכל לכיוון הרעש
"אני מצטער שכחתי " הוא התכופף לבטן שלי ושם את אוזנו עלי המגע הרתיע אותי קצת.
"אל תדאגי הנה האוכל בא" הוא אמר בעליזות לבטן.
צחקנו .
הצחוק שלו חזר.
אני אוהב שהוא צוחק העיניים שלו נסגרות והחיוך וחושף שיניים לבנות .
זה גרם ללב שלי לפרפר.