הרה גורל

פרק 1 - ובו, אני מורידה זקיף.

{ ...קריאה מהנה...}

✧✧✧

המירוץ הקטן שלי נגד האבא של הטפיל, התחיל במנהטן. או ליתר דיוק, בנקודת המפגש של רחוב ארבעים ושמונה עם השדרה השמינית, איפה שפעם היה איזה בית מלון שבחור עשיר החליט לפוצץ בשנות החמישים.

אחר כך, הוא בנה את מקום המסתור שלי. בניין משרדים מכוער שבמהלך ארבעים השנים האחרונות החליף לא מעט ידיים. ביניהן: דאנקן דונאטס, גאפ ורשת הילטון. בשנים האחרונולת הוא בסופו של דבר הוא התגלגל לחברה כלשהי המשווקת מנועי מטוסים לסין. הייתי טורחת לספר לכם מה השם שלה, אבל הוא לא מספיק קליט בשביל שאזכור אותו.

את חמשת החודשים האחרונים, ביליתי על הגג שלו. או יותר נכון, ב"דירה של השוער".

לדעתי האישית (והאובייקטיבית), דירה היא מילה קצת יותר מדי מחמיאה בשביל חדרון עם טלוויזיה ובמקלחת. סליחה, טלוויזיה וצינור השקייה.

בכל אופן, כבר שנים שאין שוער בבניין... כאילו לא שזה כזה מפתיע, עם כל הכבוד שיש לי לחברות שיווק– ויש... מעט– הן לא בדיוק צריכות שוער. על מה הוא כבר ישמור? שורטס לנאנו-טוק?

אבל שלא תבינו לא נכון, אני לא מתלוננת (יותר מדי). בסך הכל, נשארתי בטוחה, מבודרת ונקייה בחמשת החודשים האחרונים.

מה עוד נערה צריכה בחיים?

חוץ מגלידה בטעם חמאה אני מתכוונת.

לפני משהו כמו עשר דקות, מה שלכאורה עשיתי, אין לכם שום הוכחות! מול הפרסומת למשפחתית החדשה של טויוטה (די- זה ההורמונים), הפריע את מנוחת רוח הרפאים של בית המלון.

ובתגובה, היא החליטה שהגיעה העת לנקום בבניין החדש, ולהעלות גם אותו באש.

כך שבסופו של דבר, אני, נערה לא כל כך חפה מפשע, משלמת את המחיר: ריצה לאורך השדרה שמינית.

לא בדיוק תענוג, בלשון המעטה.

גם אם לא הייתי נראית ומרגישה כמו שיפוד שווארמה מהלך.

אני רצה בשדרה ריקה לחלוטין. או בעצם, כמעט ריקה לחלוטין.

גם ממרחק של משהו כמו, אני לא יודעת, אף פעם לא הייתי מדויקת בהערכה לפי העין, בואו פשוט נסכם שזה מרחק ״מכובד״.

ובכן, גם ממרחק מכובד שכזה, אני יכולה לשמוע את הרקיעות של שותפי לפשע מהדהדות על המדרכה.

אני מגבירה את המהירות.

למזלי, אותה תגובת ״הילחם וברח״ שדיברתי עליה, הציפה את כלי הדם שלי באדרנלין. ככה שלמרות שהברזתי מיותר מדי שיעורי חינוך גופני, אני אשכרה מצליחה לרוץ.

הלב שלי פועם מהר. כפות הרגליים שלי נחבטות שוב ושוב במדרכה (תקוללו כפכפים). והיד השמאלית שלי תומכת בבטן הענקית שלי. אני נאבקת בדחף להסתכל לאחור. אני לא עושה את זה, כי אתם יודעים, לא חסרים עמודי תאורה במנהטן. ואני אולי לא אם השנה, אבל אני לא מעוניינת שהטפיל שלי יתנשק עם עמוד. ולא רק כי אנחנו מחוברים.