{ ...קריאה מהנה...}
✧✧✧
אני נעצרת ממש ליד הגדר, מלפפת את המתכת החלודה באצבעותיי.
"תיזהרי," ואיי קורא מאחורי כשאני נשענת קדימה.
"תמיד."
המעקה ננעץ ממש מתחת לבטן שלי, אני כמעט מאבדת את שיווי המשקל וקופצת ראש אל מכסה הלבנים של התחנה.
ואיי מגחך.
"אני בסדר, תודה ששאלת."
"בבקשה," הוא עונה.
אני משחילה את הרגל שלי בין הסורגים, ומטיחה אותה באחת הלבנים.
"מה את עושה?"
"יש!" הלבנה, ועוד כמה משכנותיה– נופלות, מלוות בשורה של בומים רועשים כשהן מקפצות במורד המדרגות, הגישה לתחנה הישנה.
"מה?" ואיי לא נשמע מתלהב.
"כמו שחשבתי," אני מצמצמת את עיניי, מנסה לראות טוב יותר את הירידה לתחתית, "אף אחד לא מילא את המעבר בלבנים."
אני מתרוממת לעמידה, קצרת נשימה. ומסובבת את ראשי כדי שאוכל לראות את ואיי, "יש לך פנס?"
הוא נועץ בי מבט נגעל.
"תחליט, אתה עוזר או לא?"
הוא מעקם את האף, "לא?"
במחשבה שנייה, ואיי נראה יותר כאילו הוא סובל על האסלה, מאשר נגעל.
"יש לך רעיון יותר טוב, מר גאון?"
מישהו פה, קצת שוכח שאין לנו זמן לשבת רגל על רגל, ולשתות פינקולדה עם מטרייה קטנה...
"אמממ," לואיי, כמובן, אין תשובה.
"כי אם כן, זה הזמן."
הוא רק נאנח ומושיט לי פנס, "קחי–" ומושך אותו בחזרה אליו, "–יודעת מה, עזבי, תני לי להסתכל."
"תהנה," אני מפנה לו את המקום שלי ליד הגדר.
תראו, אני לא טיפשה (טוב, אולי רק קצת). אני יודעת שלרדת לתחתית זה רעיון די גרוע.
המנהרות האלו ריקות די הרבה זמן... מבני אדם, לא מחולדות, ומחלות שהאנושות הספיקה לשכוח.
אבל אני אקח עכברת על פניי ריצה ברחובות כמו זוג ברווזים במטווח.
עם כמות המצלמות שמפוזרות בעיר, זה רק עניין של זמן עד שהחבר׳ה עם האזיקים יבינו לאן נעלמו שני הפושעים הנמלטים שלהם.
אבל זה כבר מעבר לשליטתי.
כל מה שאני יכולה לעשות, זה לקוות שכזה יקרה– אני אהיה הרחק הרחק מכאן. בארץ שבה אם אאמין מספיק חזק, משאלותיי יתגשמו.
YOU ARE READING
הרה גורל
Literatura Femininaקיידן אדאצ'י הייתה בטוחה שהיא מאבדת את זה... כלומר, כן, היא לגמרי ביקשה פסיכיאטר צמוד לחג המולד- אבל עם רוב החרא שקרה השנה, היא יכלה להתמודד. האדם הטיפש ביותר אי פעם עיבר אותה? פףףף, קליל. כל העניין הזה לא בדיוק חוקי? היא נראית מדהים בכתום. לשחק מ...
