למה אתה??!

פרק-1:אמה.

המשרד של דוקטור פרקינס הי קטן ושידר קרירות ואטימות.לא משנה עוד כמה פעמים אני יבוא לכאן אני בחיים לא אצליח להתרגל לשקט ולמבטים העיצובים של הורי כשהם שומעים עוד ועוד מסקנות שהרופאים קיבלו מהבדיקות שלי.

לאמא היה חיוך עצוב ומזויף על פניה כאשר מחתה עוד דמעה מעניה.ואז פנתה להסתכל אלי.
אבא לאומית זאת היה נראה רציני ומופנם למשמע דבריה של הדוקטור.
דוקטור פרקינס פנתה להתבונן בי הסתכלתי בה בחזרה ונסיתי לפענח את מבטה,היה בו מעט הבנה קמצוץ של אמיתיות והרבה מאוד רחמים...
התבוננתי בה עוד כמה רגעים עד שהבנתי שהיא פועלת אותי משהו.
היתנערתי ממחשבותי ובקשתי ממנה בנימוס לחזור על השאלה.
אמא התבוננה בי במבט חמור סבר ואמרה "אמה לפחות כשהרופא מדברת איתך נסי להקשיב..."

הבנתי אותה את אימי,היא כועסת ומאשימה את עצמה על מחלתי היא בטח מרגישה ממורמרת כל כך על כך שביתה גוססת.
החזרתי את מבטי אל דוקטור פרקינס והתנצלתי בחיוך.
היא ביטלה אותי בהנף יד ושאלה "אמה את מרגישה שהתרופות עוזרת לך? את מרגישה החמרה כל שהיא בתסמינים?"
שנאתי אותה,שנאתי את הדוקטור הזו,שנאתי גם את האחות שעושה לי בדיקות דם ושנאתי גם את המורה לפיסול שנזפה בי על כך שאיחרתי בהגשת הפרוייקט.
זו לא אשמתי שהיו לי בדיקות באותו יום.
אבל הכי אני שונאת את החיים שלי ואת הגורל המסריח שלי!
אך לא היו לי הרבה ברירות אז בכל זאת עניתי "לא שום דבר לא החמיר בנתיים דוקטור פרקינס,אני חושבת שהתרופות מהבדיקות הצפות לא היו לחינם..."
למשמע תשובתי פניהם של הוריי אורו וכך גם פניה של דוקטור פרקינס.
חבל...אם אהית יודעת שאם אגיד את זה הם יחייכו כך אהבתי עושה זאת מזמן.
רק ממש עצוב לי,כי שיקרתי...
ההרגשה שלי לא השתפרה ולא זו בלבד אלה שהיא גם החמירה.
למעשה בכל יום שעבר העדפתי פשוט למות מאשר להמשיך לסבול את ההרגשה הזוועתית שהגוף שלי נרקב מבפנים רק התגברה...
אני דיי בטוחה שאם לא ההורים שלי ובלו הכלבה שלי הייתי מתאבדת מזמן ...

לצערי הרב לגוף שלי ולי יש לוח זמנים ותכנונים שונים לגמרי,ובדיוק כשחייכתי כאילו אני לגמרי בסדר אל מפית הטישו שהרופא הציעה לי קודם לכן.
כשקלטתי מה קרה זה כבר היה מאוחר מידי.
אמי כבר ראתה את הדם שעל המפית והתייפחה על כתפו של אבי.
דוקטור פרקינס לאומית זאת לא הייתה נראת מופתעת מידי,היא חייכה אלי בעדינות ואמרה "אמה מותק את יכולה לומר לי שאת בסדר כמה פעמים שאת רוצה,אבל את צריכה לזכור שאני שואלת אותך רק כדי לבדוק אם הממצאים של הבדיקות נכונים." אני כבר רתחתי אבל היא המשיכה "כמובן שאכפת לי ממך כי את מטופלת שלי, אבל את לא יכולה לשקר לי גם אם את מאוד רוצה כיון שאם תוצאות של בדיקות הדם שלך מראות על החמרה במצבך לא משנה כמה שתכחישי את זה הגוף של יתאן אחרת." לדעתי הפסיכית הזאת עברה כל קו אדום אבל לא נראה לי שזה שינה לה הרבה כי היא המשיכה לדבר..
"עכשיו אחרי שסיימנו לדבר אני מעוניינת לשוחח עם הורייך בפרטיות אם לא אכפת לך..." היא חתמה את שיחתינו בכך שסימנה לי בידה לצאת ולהמתין להורי בחוץ במסדרון.
הוריי המשיכו לשוחח עם הדוקטור המעצבנת עוד מספר דקות ויצאו ממשרדה כשמבטי תקווה על פניהם.
התבוננתי בהם בריכוז כשהלכנו למגרש החניה,הם דיברו בניהם ברצינות רבה כאילו דנו על משהו חשוב.
כאשר הסתובבו להסתכל בי פניהם שידרו הקלה ובפניה של אימי היה שמץ של חיוך,הפעם אי אפשר היה לטעות זה היה חיוך אמתי...
עלינו לרכב והתחלנו בנסיעה הוריי המשיכו לשוחח בניהם ומיד פעם הם הציצו במראה כדי בשלומי,אני ניצלתי את הזמן כדי להתכתב עם אמת.

הרגשתי אשמה גדולה כל כך על שאני עדיין מסתירה ממנו את היותי חולה.

לא עבר הרבה זמן וצלצול הטלפון של אבי נשמע בחלל הקטן של הרכב על הצג נראה שמה של דוקטור פרקינס מה היא רוצה מאיתנו שוב המעצבנת הזאת הרגע יצאנו משם?? שאלתי את עצמי.
אבי ענה לה בקול שקט לאחר כמה דקות של שיחה עניו אורו והוא חיים חיוך רחב כשהודה לדוקטור פרקינס במילים חמות ובטון מרוגש,הוא ניתק את השיחה והורא לאימי לעצור את הרכב בצד הדרך.
היא מייד עשתה כדבריו והסתכלה בו במבט שואל והוא הינהן בראשו כאות לאישור שתיהן הסתובבו אלי וחיוך רחב היה מרוח על פניהם.
ושניהם אמרו יחד "אמה תראי יש לשנינו וידוי קטן בפניך,בפעם הקודמת שאהינו אצל דוקטור פרקינס ביקשנו ממנה להכניס אותך לרשימת האנשים שזקוקים לתרומת מח עצם..."

הצבע פניי אזל, וזו לא הייתה החיוורות המתמדת שליוותה אותי מאז שחלתי.
לא אהבתי צריכה שהם ימשיכו לפרט הבנתי לבד לאן הם חתרו,זה היה הדבר היחיד שבאמת התנגדתי לו בתוקף!
את הטיפולים האינטסביים,את החפירות של הרופאים ואת הכאבים הבלתי נסבלים יכולתי לסבול אבל ניחמתי את עצמי בכך שאני סובלת, אבל הסבל יגמר כשאמות... אך אם ימצאו לי תורם הסיפור שלי יקבל תפנית משמעותית מאוד!

לא רציתי התרמה שנאתי את זה שכולם חושבים שזה לטובתי כאילו כן מבחינה פיזית זה באמת לטובתי אבל מבחינה נפשית?...
האמת שיותר פחדתי שההתרמה תגרום לי לפתח תקווה כלשהי שיכול להיות שהחיים שלי יחזרו להיות נורמלים,ומה אם ההתרמה לא תצליח? ומה אם התורם יחזור בו?
בזמן ששקעתי במחשבותיי הורי הסתכלו אלי ואיך שהוא הם הגיעו למסקנה שהבנתי אותם,ושההחוורה שלי היא בגלל שאני מתרגשת...
הם חייכו אלי ברכות הוציאו מסמכים שהיו מוחבאים היטב בתא הכפפות של הרכב הם הושיטו לי את הדפים ואני העמדתי פנים שאני מעניינת בהם...
אמי בכתה חרש ואבי חייך אלי ושאל "נו?? מה את אומרת??"
הסתכלתי בו ברחמים ועניתי " אני אמרת שזו בטח שיחת מתיחה ושזה לא יכול להיות אמיתי,לדוקטור פרקינס בטח מאוד משעמם והיא הרגישה רע מאידך שהשיחה שלנו הסתיימה למרות שאני ממש בספק אם היא מסוגלת להרגיש משהו... אז התקשרה לינפוח בנו תקוות שווא. וחוץ מזה איזה מטורף ירצה לתרום מעצמו בשבילי בכלל??" אבי הקשיב לי בשקט ומבטו היה זועף "את צריכה להאריך טיפה יותר את החיים שלך!!" "ואם את לא מעריכה אותם אז אני ואמא שלך כן!" הוא נזף בי והמשיך להסביר "האדם שנמצא מתאים לתרומה בשבילך הוא אדם טוב שרק רוצה לעזור לך בדיוק כמונו ובדיוק כמו דוקטור פרקינס!!" נאנחתי,ואז חשבתי לעצמי למה אני צריכה פשוט להשלים עם זה שכולם רוצים שאני ישאר בחיים ורק אני לא?!
אבל בסופו של דבר החלטתי פשוט להבליג ולהקשיב למה שיש לאבי להגיד אני סובלת הכל בשביל הוריי אז אסבול גם את זה מה כבר יכול לקרות??
אז חייכתי אליו קלות כאות לכך שנרגעתי וביקשתי בעדינות "טוב אז תספר לי עוד קצת על התורם המסתורי הזה שלי..."
אבי גיחך ופתח את הנייד שלו כדי להראות לי משהו שהיה נראה כמו קורות חיים של משהו.
רפרפתי על הכתוב במסמך ואז ראיתי את הגבר הכי יפה שראיתי מימי!
ראיין סקוט מנהל של מכון הקעקועים-"TATOROOZ" מפורסם יחסית בזכות היצירות המושלמת שהוא יוצר על עורם של לקוחותיו.
ממש התורם הפוטנציאלי...

היי זו הפעם הראשונה שאני כותבת וזה מרגש אותי מאוד!!😊😊
אני רוצה להודות לקוראים שלי ולבקש מיכם שתגיבו לי בתגובות...❤️❤️
בגלל שזו הפעם הראשונה שאני כותבת אני רוצה לבקש שתרשמו לי משוב כנה...😘
ותעקבו ניראה בפרק הבא...🥰