למה אתה??!

פרק 6:ראיין

צחקתי קלות למשמע התשובה הלא שיגרתית של דילן "גיי!" המילה הדהדה בראשי רגע. אז מה אם הוא גיי ואז מה אם הוא מתבאס שאני סטרייט מושבע,אני מחבב את האישיות שלו בתור בן אדם ולא בתור גבר מאוהב אז שיהיה מאוהב בי,אני סטרייט ולמי שיש בעיות עם זהה שיקפוץ לי!
חייכתי בפשטות:"אני חייב לזוז..." אמרתי במהירות תוך שהסתובבתי ללכת,אך נעצרתי בפתאומיות כשדילן תפס בידי בחוזקה ולא שיחרר.
הסתכלתי בו באימה ואז חייכתי בבילבול:"תעזוב לי את היד...!" ניסיתי להשתחרר מהאחיזה של דילן ונשפתי בהקלה שהוא שחרר אותי מעצמו :"אפשר את המספר שלך...?" הוא שאר כבדרך אגב השתכנעתי לנוס על נפשי.
עצרתי על מקומי וחשבתי על כל התרחישים הכי גרועים שאלולים לקרות אם לדילן יהיה את המספר שלי והגעתי למסקנה שכל עוד אני לא אחבב אותו בחזרה,דבר שהסיכוי שיקרה היה אפסי בעניי.
בסופו של דבר החלטתי שאין לי מימה לחשוש והושטתי לדילן את הנייד שלי בעודי מוסיף בחינניות:"בוודאי אני לא רואה סיבה שלא..." גיחכתי בשלווה בזמן שבתוכי השתוללה סערה.
דילן לאומתי חייך חיוך מרוצה והיה נראה כאילו זכה בלוטו, החלטתי שאיני מעוניין באי הבנות מיותרות ואמרתי נחרצות :"רק למען הפרוטוקול אני רוצה שתדע שאני לא נתתי לך את המספר שלי כי אתה מוצא חן בעיניי בתור גבר או משהו..."
למשמע דברי דילן היה נראה כאילו הוא עוצר את החיוך מעלות לפניו;"מה?!" שאלתי בבילבול מנסה לקרוא את הסיטואציה המוזרה שנקלעתי אליה ,למראה הפרצוף המיוסר שלי דילן הפסיק לנסות לעצור עצמו ופרץ בצחוק מתגלגל ניסיתי לעצור את עצמי מלהידבק בצחוק אך לא יכולתי הוא היה מדבק מידי...
ולאחר שהסדרתי את נשימתי שאלתי בשנית :"למה אתה צוחק!?" "זה משהו שעשיתי?? או משהו שאמרתי??"
הוא המשיך לצחקק לעצמו ואז נשם עמוק ואמר :"כן, זה דיי עצוב שאתה חושב שאני רוצה את המספר שלך כי נראה לך שאתה מוצא חן בעיני רק כי ליפני מספר שניות ציינתי בפניך את העובדה שאני גיי..." הוא חתם את דבריו בנשיפה כבידה להמשיך בשאלה :"אם לא אהית יודע שאני הומו אהית נותן לי את המספר שלך ללא כל תאוריה מוזרה ומיותרת נכון???"
לא רציתי להסכים איתו אך לא הייתה לי שום ברירה הוא פשוט צודק. לא משנה עד כמה העולם שלנו מתקדם עדיין מאוד קשה להתייחס לגבר שמחבב גברים כאדם נורמאלי לחלוטין.
נאנחתי בקצרה, ודילן המשיך בדבריו :"לפי התגובה שלך אני רק מוכיח את זה שאני צודק,ואין לי ממש בעיה אם זה כי אני יודע באיזה עולם גועלי ומקטלג אנחנו חיים..."
הרמתי אליו מבט מודאג והוא נראה עצוב ומאוכזב מהחיים ובאותו רגע החלטתי לתמוך בו ולהיות לצידו לטוב ולרע,כי בכנות רציתי להסתדר איתו...:"תראה אני מבין שאתה מתוסכל מהחיים, ואתה יודע מה? גם אני!" אמרתי בטון של זקן בן שבעים.
הוא הסתכל בעיניי וחייך בביישנות, ואני גייסתי את כל כוחותיי שלא לצעוק אליו שיפסיק, חייכתי אליו בחזרה והושטתי את ידי ללחוץ את ידו כאילו חתמנו חוזה חברות,(מביך ברמות😵).
דילן התבונן בידי גיחך בשקט ולאחר מכן שאל :"אני יודע שאתה קצת מפחד מימני ואני מנחש שיהיה לך בעיה אם כל מגע פיזי שיוצר ביננו,אבל אני עדיין ממש רוצה לחבק אותך..." "זה... בסדר..." עיני נפערו בתדהמה אך הנהנתי קלות,והוא מצידו הסתער עלי וחיבק אותי בחוזקה, נשארנו כך לכמה שניות שנדמו כנצח עד שהוא לחש :"וואו זה כמו לחבק בול עץ...!" הוא נשם עמוק את האוויר המחווה של בית החולים כשדחפתי אותו מעליי באימה :"את תדאג אני לא מתכנן להתנפל אליך במשמרות או משהו למרות שחשוב לי לציין שזה ממש חמוד שאתה פוחד מיני ככה..."רעד של צמרמורת עבר בגופי והכרחתי את עצמי לחייך בזיוף מושלם הוא תפך לי על השכם בהערצה ואמר:"אתה עוד תלמד להתרגל לזה..." הנהנתי בשנית ונפרדנו לשלום.
הלכתי במהירות למשרד של פרקינס ודפקתי על דלתה באלגנטיות, הדלת נפתחה בשקט והיא ישבה שם שקועה במחשב הנייד שלה,היא נראתה מרוכזת כאילו חיי אדם מונחים על הכף,רגע...! זה באמת מה שקורה, היא רופאה...