למה אתה??!

פרק 3: אמה

סימנתי עוד איקס אדום על לוח השנה שהיה תלוי על הקיר בחדרי בזמן סבלו ישבה בשקט במקומה ובהתה,בי השעה הייתה כבר אחרי חצות כן זה עוד יום ששרדתי והצלחתי לסבול את הרבים הנוראים שנגרמו מהתפתחות המחלה בגופי.
מזה שנודע לי על המחלה לוח השנה הזה היה הדבר הראשון שרציתי,זו הייתה הדרך הטובה ביותר שיכלתי  לחשוב עליה לחשב עוד כמה זמן יגיע הקיץ שלי...
בכול יום שהסתיים סימנתי איקס אדום וביחד עם הריקודים שסומנו בלוח השנה הגשתי איקסים שמסמנים על הגוף שלי תופסים עליו בעלות צורבים אותו מבפנים.
נאנחתי עמוקות ונפלתי על מיטתי בלו קפצה עליי וליקקה את פרצופי צחקקתי בכאב והיא התכרבלה בחיכי חיבקתי ואימצתי אותה קרוב אליי.
בלו הייתה כלבת לברדור מעורבת שבאמת קנה לי לפני שנה ליום ההולדת שלי בהמשך הסתבר שהורי הם אלו שקנו אותה ושאמט היה רק השליח שהביא לי אותה אותה בתוך קופסאות מתנה ענקית יחד עם זר פרחים שוקולדים.
מחיתי דמעה קטנה שזלגה מעניי עקב הזיכרון המתוק שעלה בראשי...
שמתי את השיר - See You Again של- Wiz Khalifa מאז שחלתי בכל פעם שאני חושבת על אמת, משפחתי ועל כל שאר האנשים ם שעלולים לאבד אותי יום אחד אני שומעת בשקט בחושך בחדרי ובוכה אל הכרית,בוכה על מר גורלי ועל הפרצופים העצובים שאני רואה סביבי כל היום ...השיר המשיך ואני המשכתי לבכות.בדיוק כשהטלפון בקעו הצלילים האחרונים של השיר הטלפון זמזם כאות לקבלת הודעה חדשה הרמתי אותו מהכרית הלכה שלי ולא הופתעתי לגלות שעל הצג היה שם בקבוצת(בלתי נפרדות) צחקקתי בשקט כשראיתי את גיפט של סמנטה ורייצ'ל עושות לב עם הידיים ומתחבקות,לאחר מכן הופיע הודעה "נאהב אותך ונתמוך בך לנצח סמנטה ורייצ'ל  ❤️❤️ "  גיחכתי בעצבות והקלטתי הודעה קולית:"שוב אתן חוגגות בלעדיי?".
שלשום סיפרתי לשתיהן על המחלה שלי אבל לא פירטתי יותר מידי. זה מה שהיה חסר לי שגם שתיהן היו עצובות הסביבתי.
רייצ'ל למדת סיעוד, עוד מאז התיכון חלומה היה להיות אחות,היא ככל הנראה הבינה יותר את מה שאמרתי.
סמנטה למדת משחק כך שמאוד קשה לנחש את רגשותיה.
שתיהן שותפות לדירתו סטודיו שהן מזכירות יחד קרוב לאוניברסיטה ובכל עב הן נשארות ערות יחד עד השעות הקטנות של הלילה,עד לא מזמן בהיתי שותפה לחגיגות,אבל שמאז שמספר התרופות שאני צריכה ליטול גדל וכשהשינה והבחילות גדלו הפסקתי לבוא כדי להקל עליהן.
אני סמוכה ובטוחה שאף אחד לא מסוגל להנות באמת אם אחד הנוכחים יקיא או התעלף באמצע מסיבת פיג'מות,חוץ מזה אני לא מעוניינת להגיע למצב שחברותי מטפלות בי, לפחות לא על חשבות החגיגות שלהם.חוט מחשבותי ניקוי ע"י כאב חד בגבי התכווצתי אבל לך כדי חייכתי לעצמי בעצבות "עצוב שזו השגרה שלי
אמרתי לבלות בזמן שדמעות נוספות זלגו על לחיי.
מידי פעם במיוחד בלילות כשאני שואבת במיטה חושבת על חיי החולים אני מרגישה כאילו מישהו דוקר אותי בעוצמה בגב הכאבים הופכים לניסבלים רק כשאני מוציאה אותם דרך דמעות חרישיות על הכרית.
כנראה שהכאב עשה אותי עייפה הרגשתי איך עפעפי נעשים כבדים יותר מרגע לרגע עד שלא הצלחתי להחזיק יותר ושקעתי בשינה עמוקה...
וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי בשדה עצום של לבנדר הפרח האהוב עליי, 
  כשהתעמקתי בו עוד קצת שמעתי צחקוקים מוכרים הסתובבתי לאחורי וראיתי את הוריי את בלו אמט סצנה ורייצ'ל יושבים על שמירת פיקניק אדומה נהנים ממטעמיה של אימי, כולם חיכו וצחקו כאילו אין להם כלל דאגות חייכתי כלת כאשר אמת הסתובבו לעברי וסימן לי בידו לבוא עליהם.התחלתי ללכת התקרבתי עליהם עוד ועוד בכל צעד שעשיתי.
אבל אז כשהייתי במחקר צעד מהם פתאום אור השמש הנעים נעלם וחושך אפל כיסה את השמיים.
נבהלתי מהחשיכה הפתאומית וניגשתי לפנות לאמת כדי להרגע אך כשר הסתכלתי לכיוונם עלמי חרב עליי הם פשוט התחילו להיעלם מעיני כמו עפר ברוח, גשם חזק התחיל לרדת ורייצ'ל התפוררה מולי באוויר החזק רצתי לכיוונה במהירות אך זה היה מאוחר מידי היא פשוט נעלמה לה.
לאחר מכן גם סמנטה נעלמה אחריה גם בלו אימי אבי ולבסוף נאחזתי באמת חיבקתי אותו בחוזקה כשבכי תמרורים בוקע מגרוני,הוא הסתכל עלי במבט רגוע ואוהב ומר לי ברוח:"על תדאגי בייב אני תמיד היה איתך כאן..."הוא אמר תוך כדי שהמים ת ידו על חזי הוא נשק בעדינות למצחי והיתפוגג ברוח העזה שהצטרפה לגשם השותף ואני ישבתי שם צורחת ומשתוללת מסרבת לקבל.לבסוף התיישבתי בגשם שהשבה את דמעותי וברוח שסטרה את שערי לבד,סחוטה,בחושך ובקור ובבת אחת קמתי,והתחלתי לרוץ מחפשת משהו לא ברור, רצה,התכלת באבנים,בשיחים ובשלוליות.
וזה נכנסתי למערה כדי להגן על עצמי מפני הגשם אך גם בתוך המערה לא הפסקתי לרוץ כיוון שראיתי נקודה קטנה מאירה בסוף המנהרה שהמשטרה וגדלה בכל צעד שהעמקתי לתוכה המשכתי לרוץ. ואז כשחשבתי שהגעתי צל גדול נישא מעלי,כשהרמתי את עיני כדי למצוא ת מקורו של הצל ראשון ראיתי מפלצת מפחידה בעלת ניבים חדים, ציפורניים ארוכות,וכסכסים שכיסו את עורה בקצה ראשה היה משהו שניראה כמו פנס...
כשהגעתי שמקור האור היה המפלצת זה כבר היה מאור מידי.היא הבחינה בי התחילה לנוע לעברי הסתובבתי על ערביי ורצתי הכי מהר שיכולתי בניסיון לברוח ממנה אך היא התקדמה אליי במהירות אך היא התקדמה אליי במהירות.לסוף נדחקתי לפינה חשוכה במיוחד במהרה והמפלצת התקרבה עלי בכבדות,אם כל צעד שלה לכיוונים התכווצתי יותר במקומי נרעדתי כששאגה למולי והיא פתחה שוב את מלתעותיה והתנפלה עליי...
התעוררתי בבהלה מהסיוט הנוראי כשגופי מכוסה זיעה קרה,לקחו לי קמה דקות להסדיר את נשימתי וכשהתרוממתי ממיטתי כדי להסיט ת הווילון גיליתי שהבוקר כבר הגיע כפי שציינתי קודם לכן שגרה...גם הסיוטים התחילו להופיע באופן סדיר לאחר שהחלטתי קראתי באינטרנט שהם חלק מהתסמינים למחלה.
היום זה היום הגורלי,היום אני הולכת לפגוש את ראיין התורם המהולל שלי.אישית התרגשתי יותר מהעובדה שיש לי דייט אם אמת היום בערב אחרי הפגישה הארורה...
כבר הרבה זמן שלא יצאנו יחד עקב לוז הבדיקות הצפוף שלי ובעיקר בגלל שהייתי נבוכה מידי לבלות במחיצתו בזמן שאני מסתירה ממנו את הידיעה המשמעותית על עצם היותי חולה סופנית..
חוץ מזה הפגישה עם התורם לכשעצמה הלחיצה אותי והעובדה שהיא יצאה  חופפת לאותו יום שיש לי דייט עם אמת גם כן הפרה את שלבתי כיוון שידעתי שזה יקשה עליי להראות נינוחה ומקסימה הדייט שלי.
בכל מקרה העובדה שיש לי לימודים לא משתנה אף פעם,אז מצאתי את עצמי אוכלת את ארוחת הבוקר הבריאה שאימי הכינה לי שהותאמה במיוחד עבורי ובעבור מצבי הנוכחי ע"י התפריט שדוקטור פרקינס ואיזה תזונאית מומחית הכינו בעבורי.
לאחר שהתקלחתי היטב כדי לשטוף את דאגותיו מעליי זרקתי על עצמי מכנס פדלפון בצבע ג'ינס ואולסטארס שחורות חולצה שחורה רחבה שהכנסתי את קדמתה למכנס אספתי חצי משני ברישול בעזרת קליפס שמצאתי בשידת הטיפוח המוזנחת שלי הנחתי את ילקוטים על כתפיי ויצאתי לרחוב.
התנעתי את רכבה של אימי, לקחו לה רק כמה שניות לצאת בעיקבותי היא הייתה לבושה בסמינר וקצוות משיערה היו פזורות על פניה היא יצאה אלי מחייכת את חיוכה הטבעי, פתחתי למענה את חלון הרכב והיא נזפה בי:"מה דברנו על נהיגה?..."גלגלתי את עניי בתגובה:"אז איך בדיוק שאת רוצה שאני יגיע לאוניברסיטה על חד אופן?!" התלוצצתי היא החניקה חיוך בזמן שהמשכתי:"להזכירך ללכת ברגל זה סתם מאמץ מיותר שמסכן אותי..." חייכתי אליה בממזריות בידיעה שכעת קטלתי אותה :"שלא נדבר בכלל על נסיעה באוטובוס או ברכבת התחתית" אמרתי בעודי שוללת את האפשריות שהיא עלולה להציע:"הצפיפות והמחנק יכולים לגרום שם לקוצר נשימה גם לאנשים בריאים לגמרי...!" היא נאנחה קלות ואמרה:"אוקי אז את לא מותירה לי שום ברירה אלה לקחת אותך ללימודים בעצמי!" עניי נפארו בתדהמה אך היא לא התווכחה איתי יותר מידי פתחה את הרכב וזירזה אותי להחליף איתה תוך שאמרה:"קדימה קדימה כל דקה של התערבות היא בזבוז זמן וכסף של כולנו."
נאנחתי כלות אך השלמתי עם מצבי הנוכחי, לאומתי הוריי היו נרגשים ביותר לקראת הפגישה עם התורם מה שגרם למצב רוחה המרוצים של אימי...
שאר היום באוניברסיטה עבר עליי כרגיל תמרנתי במיומנות בין השיעורים וכשסוף היום הגיע לא הופתעתי במיוחד לראות את הורי ממתינים לי לנייד הרכב כדי לאסוף אותי למפגש עם ראיין. הנסיעה לבית החולים אוונס עברה עלינו בשתיקה מהוסה.כשהגענו הורי מהרו אותי בטענה שהתורם כבר הגיע.
הסתקרנתי לגביו,לגביי הראיין סקוט הזה שמעתי שבמהלך השבוע האחרון התגלו סיבוכים למיניהם במשך תהליך ההתרמה אך ראיין התעקש שהכל ימשיך כהלכה, מה שבכנות קצת איכזב אותי אך לדאבוני לא אהיתי בעמדה של לומר כל שעולה על רוחי...
שלא נציין אפילו את העבודה שהוא חתיך הורס וזה דעתי אחרי שראיתי רק תמונה מסכנה אחת שראיתי כשעיינתי בחוסר רצון במסמכים שלו בתור תורם,לא הצלחתי אפילו לדמיין עד כמה מדהים הוא נראה במציאות...
חוט מחשבותי נקטע כשעמדנו לייד דלת משרדה של דוקטור פרקינס אמא נזפה בי קלות שעלי להיות מפורסמת וכן נחמדה כלפי התורם,כיון שהוא מעניק לי את הזכות להמשיך לחיות או משהו בסגנון...
דלת המשרד נפתחה כבר ישב לו איתן ראיין התורם המהולל הוא היה נראה מרוגש באופן מוזר אך לא היה לי זמן להתמקד בהרגשתו כיון שהייתי עסוקה בלהיות מהופנטת ממראהו.
הוא היה חסון ושרירי הוא גם גבוה לפי איך שרגליו הסתבכו במרגלות שולמה של הדוקטור המקוללת,עניו היו ירוקות גדולות וחודרות שיערו החום גרם לי לרצות להרגיש איך זה יהיה אם אגע בו,קו לסטו המסורטט גרם לי להצתמרר על מקומי ועורו היה כמו של תינוק שזה עתה נולד. כשמבטינו הצטלבו הרגשתי איך הוא בוחן אותי מכף ועד ראש כמו הסורק בשדא התעופה וכשסיים הוא חייך אלי חצי חיוך מנומס אפילו המחווה הקטנה הזו מצידו הספיקה כדי לגרום לשיערות בערפי לסמור... הוא היה יפיפייה באופן לא חוקי נקודה!
לדאבוני הרב העונג שלי על הפרצוף היפיפיה שלו לא המשיך עוד הרבה לא עד שהוא פתח את פיו...
"איך אפשר שאדם לא יהיה מעוניין באפשרות להחזיר לעצמו את חייו?" הוא אמר ספק בלעג ספק בשאלה, הפרצוף החמות חזר למישכנו על פני איך זה יכול להיות שמשהו יפה כל כך יכול להיות קרציה בלתי נסבלת כזו? ועוד מהרגע הראשון שפגשתי אותו?? שאלתי את עצמי ואז עניתי לו בזמן שטון דיבורי עולה עם על מילה שיצאה מפי :"אתה יודע אני חושבת שאהבתי אותך יותר כשאהית שקט,ליפני שפתחת את הפה כאילו..." הקנתטי אותו בחזרה, מי הוא חושב שהוא בכלל שהוא יחליט לגבי החיים שלי?? נחרתי אליו בבוז והוא עיווה את שפתיו בתגובה צחקקתי באילוץ לעברו וכפי שציפיתי לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי תקועה במסדרון יחד עם הכלומניק הזה,כיון שהורי ודוקטור פרקינס התלוננו שהאיש מהמריבות חסרת התועלת שלנו מפריע להם לנהל שיחה רצינית לגבי ההתרמה...
התיישבתי על הספסל הקבוע שלי מול משרדה של הדוקטור השטנית,וראיין היה בעיצומה של שיחה סוערת עם אחת מפקידות הקבלה שמה היה לוסי...אם זכרוני אינו מטעה בי,הטלפון שלי זמזם כאות לקבלת הודעת טקסט הדלקתי אותו ולא הופתעתי מידי לגלות שזו הייתה מסמנטה ורייצ'ל ששואלות איך הייתה הפגישה שלחתי סמיילי משועמם😴 וכיביתי את הנייד בעודי מתרוממת לעברו של ראיין ברגע שהפקידה שמה לב אלי היא חייכה בעדינות ופנתה אלי:"קוראים לך אמה נכון?" "את פשוט לא מבינה כמה באמת מזל את שזכית שראיין יהיה התורם שלך" היא אמרה בהתלהבות ואני חייכתי חיוך מזויף והינהנתי בזמן שהיא המשיכה:"אישית הוא האדם הכי נחמד שהכרתי!" ראיין ירה חיוך ממזרי לעברי ומשך אותי לשבת לצידו בספסל ממול המשרד, ישבנו שם אחד לייד השניה בשקט מביך ואז כשהרים את ידו שמתי לב לקעקוע מיוחד שהיה על זרועו קעקוע של יינג ויינג על דורש כף ידו יכולתי לחוש בכך לאחר בחינה קצרה יכולתי להבחין גם בכיתוב שניה מתחתיו זו הייתה המילה לייף (חיים) בגופן יוצא דופן שלא ראיתי מיימי זה היה מהמם כמעט כמהו בכל רגע שעבר במחציתו נהייתי סקרנית יותר ויותר לגביו המשכתי לשבת בשקט ולבהות בו מידי פעם הוא באמת יפה יותר כשהוא שקט חשבתי לעצמי...
לאחר השתיקה הארוכה והמביכה הוא שאל :"רוצה לצאת להליכה קצרה בחוץ?"
"קצת מחניק כאן את לא חושבת?"
הנהנתי, באמת הרגשתי חנוקה אבל זה לא היה קשור כלל למקום המצאי אלה לעצם העובדה שראיין הוא זה שישב לידי גם כשלא עשה שום דבר מיוחד הוא גרם לי להרגיש תחושה שלא הרגשתי אף פעם בעבר...
מה זה יכול להיות מה יש בו בראיין הזה שמחשמל  אותי על כך???

היושששש😍
מלא זמן שלא נפגשנו אני נורא התגעגעתי ואתם?אני רוצה לבקש סליחה מהקוראים היקרים שלי על כך שלוקח לי כל כך הרבה זמן עד שאני מעלה כל פרק...
אני אשמח בבקשה אם תוכל לשלוח לי תגובות כנות אני רוצה לדעת אם להמשיך לכתוב או לא אז זה יעזור לי מאוד ואם תוכלו גם לדרג זה יעזור תודה רבה🥰ואני מקווה שנתראה כמה שיותר מהר...❤️