למה אתה??!

פרק 8:אמה

קמתי בבוקר אחרי לילה נוראי, עניי היו נפוכות ואדומות מחוסר שינה ודמעות.
ראשי כאב מהאלכוהול שגנבתי מהמקרר בלילה וחדרי היה מבולגן במיוחד מההתחרפנות שלי אתמול...
התרוממתי מהמיטה והדלקתי את מערכת המוזיקה על הערוץ האהוב עלי דמעות של פחד זלגו מעיני לצלילי השיר - 'LEFT OF ME' של - Johnny Huynh.
מלמלתי את מילות השיר כשטעם המלח מדמעותיי חדר לשפתי, שרתי בעצב וחרטה על השקרים שלי לאמת, ועל הסיכוי הקלוש שלי לשכם את הקשר שלנו אחרי המפלה שיצרתי כמו ידי...
אם רק לא אהיתי פחדנית כל כך כבר הייתי מספרת לו, מזמן כל השיט הזה לא היה קורה.
או שהוא כן היה קורה פשוט מוקדם יותר...
לעזאזל, הבכי פרץ ממני בשנית, הדמעות זרמו על פניי כשג'וני פרק את האשמה על השקרים שלו לאהובתו,אני פחדתי מההשלכות של השקרים שלי.
הסתדרתי מחדש בתנוחה עוברית על השטיח העגול הקטן שבמרכז חדרי, התייפחתי אל תוך עצמי ובכיתי על מר גורלי.
בכיתי,עד שאימי קראה אלי מהקומה התחתונה.
"אמה מותק, את עוד תאחרי..."
נשפתי אוויר לראותי בניסיון נואש להסדיר את נשימתי כדי לענות לה ללא כל התנשפות מיותרת ולא צפויה שתסגיר את הבכי שלי...
"בטלתי את כל השיעורים שלי להיום אמא...!" צעקתי בקול צרוד.
לא עברו חמש שניות עד ששמעתי את צעדי נעליה במעלה המדרגות.
היא דפקה על הדלת שלוש פעמים ופתחה אותה בזמן שברחתי לשירותים, נעלתי בזריזות את הדלת והדלקתי את זרם המים במקלחת כדי לטשטש את רעשי היבבות שלי.
לא התפלאתי מידי שכשאמא נכנסה היא השמיעה זעקת זעזוע,היא אף פעם לא אהבה בלאגן,אך להזכיר באוזני שבגלל שאני אומנית יש לימנפש חופשיה, ולא משנה כמה תנסה לעמוד על כך הבלאגן תמיד ישלוט בחדרי ...
תמיד סטרתי את דבריה אם ההוכחה שלא משנה כמה מבולגן אני יודעת איפה כל דבר נמצא...
היא דפקה בזריזות על דלת חדר האמבטיה ואמרה בקול נוקב תוכחה:"אמה!"
"מה אמרתי לך לגבי לנסות לשמור על הסדר והניקיון בחדר שלך?!?!"
היא הסתובבה בחדר ופיזרה קריאות קולניות,"אוי אלוהים!" היא אמרה כשנשמע שהרימה כמה פחיות בירה ריקות מתחת לשידת האיפור, "שומו שמים!" היא צעקה כשצליל הדלת של הארון נפתחת נשמע מבעד לדלת האמבט, מזמן הפסקתי לנסות לשמור על הסדר שלו...
"סליחה אמא..." מלמלתי לעצמי בשקט כשפשטתי את החזייה והתחתונים ופרעתי את שיעורי בעודי עומדת עירומה לגמרי, הסתכלתי במראה הגוף שהייתה במקלחת ודמעה סוררת זלגה לה על לחיי והמשיכה לצווארי ונעלמה לגמרי בשיפולי שדיי.
עני החומות בלטו יותר עכשיו בהיעדר הבגדים, והשיער שלי שהיה פרוע מגליגולים חוזרים במיטה בניסיון להירדם במהלך הלילה, אפילו האדימות בעניי נתנה למראה שלי טאץ' דיי סקסי.
חייכתי חיוך קטן ונכנסתי למקלחת בעודי מזמזמת את השיר - 'Alive' של - Sia וכרגיל הזמזום השקט התפתח מעצמו והפך לשירה קולחת,שהפכה בדרך פלאית לנוגעת יותר תחת זרם המים החמים והאקוסטיקה בחדר האמבטיה הקטן המיימדים.
אנחה רועמת נשמע מאימי והיא עזבה את החדר במילמולים זועפים.
יצאתי מהמקלחת כשמצב רוחי השתפר במעט.
כשעניתי קטנה סבתא קרול תמיד אמרה שמקלחת היא אף פעם לא רעיון רע...
טוב,כרגיל מסתבר שהיא צדקה, התלבשתי בזריזות והעפתי מבט קצר במראה חייכתי חיוך קטן,ובדרך מוזרה במיוחד מה שנשקף אלי מהצד השני של הזכוכית מצא חן בעיני.
לבשתי פוטר לבן בסגנון אוברסייז שהגיע עד לחצי מירכיי וכיסה את מרפקי אצבעותי ברכות,הג'ינס השחור הצמוד וחצי המגף החום השלימו את הלוק,הטיתי את ראשי הצידה במחשבה טורדנית שמשהו חסר...
חייכתי בסיפוק כשהוספתי סוודר חום שזהה בציבעו לנעלי וקשרתי אותו לכתפיי אספתי את שיערי לקוקס גבוה ומרושל שכבר די התרגלתי אליו, וענדתי עגילי פנינה עגולים שהיו פרופורציונלים מאוד ולא זעקו מידי לצומת לב בדיוק כמוני.
אספתי את התיק והטלפון וירדתי במרוצה לקומה התחתונה.
ראשה של אמא התרומםוהיא בהתה בי,"מה?!" שאלתי כשהחלקתי את כריך הבייקון על האי במטבח לשקית ניילון קטנה וניגשתי לשיש כדי להכין לעצמי קפה נטול קפאין,סוכר,חלב אמיתי וטעם...כי למרות כל הדברים הנוראים שעלולים לקרות לי מהנוזל חסר הויטמינים הזה מבחינתי יום ללא קפה של בוקר הוא יותר גרוע ממוות.
אהבתי את הקפה שלי עם נשנוש כמו קאפקייק או דונאט אבל בגלל התפריט המצומצם שלי הפך להיות תמר עם אגוז או חטיף גרנולה דל סוכר (דוחה) ארזתי ארוחת צהריים תפלה שכללה חזה עוף דל תבלינים ואורז לבן ויצאתי מהדלת בעודי מפריחה נשיקה מהירה לכיוון אימי שההלם עדיין היה על פניה.
הגעתי לבניין האוניברסיטה בלב הולם ובתקווה חסרת בסיס שאיכשהו הכל יהיה טוב יותר.
השיעור הראשון היה פיסול ואחריו תורת הצבע, לקראת סוף השיעור הרגשתי כאילו הראש שלי כבד על כתפי וסחרחורת קלה פקדה אותי, התרוממותי לכיוון השירותים והחדר התחיל להסתובב סביבי כשלתי במגושמות לכיוון היציאה נתקלתי בכמה סטודנטים אומללים שבנו בי בהלם מעורב ברחמים, וכעבור מאבק קשה של דקות ארוכות אהיתי בחוץ.
רצתי בכל כוחי לשירותים,נכנסתי לתא אקראי נעלתי אחרי את הדלת וראיתי מעל האסלה כשכל ארוחת הערב של אתמול התרוקנה מביטני בנשיפה אחת.
שיעול כרוני נפלט מגרוני וניגבתי את פי בשרוול החולצה שלי.
דידתי לאט אל מחוץ מחוץ לתא ושטפתי את פני,נבהלתי מעט המראה שנשקף אלי,אני ניראת כמו גירסת הזומבים של עצמי.
עיגולים שחורים ואדומים הקיפו את עני מחוסר שינה ודמעות,שפתי היו צבועות בסגול חולני ,עורי היה חיוור באופן מחריד ורק עכשיו דבריה של האחות נשמעו נכונים אני באמת רציתי נורא...
שטפתי שוב את פני בניסיון נואש לשטוף את החולי מימני, הניסיון כשל אז החלטתי להשתמש באיפור כדי שלא יחשבו שאול רפאים יוצאת מהשירותים.
מרחתי מייקאפ בכמות לא קטנה על פני הוספתי סומק,שפתון, ואהיתי באמצע לשים מסקרה בזמן שבחורה קטנה ואדמונית נכנסה לשירותים.
היא נכנסה לאחד התאים וניצלתי את הזמן בניסיון לאסוף את כל תכשירי האיפור שהיו פזורים סביבי בחזרה לתיק התיפוח, הניסיון כשל כשהיא יצאה מהתא  מהר יותר ממה שציפיתי ונבהלתי מהפיתאומיות שבה היא פתחה את הדלת,אחיזתי בתיק התיפוח חלשה וכל האיפור נפל על ריצפת השירותים בקירקוש שקט ...
התקופפתי במהירות והתחלתי לאסוף את האיפור המפוזר.
מצאתי את עצמי רודפת אחרי בקבוקון מיי פה בעודי זוחלת על ארבע, הבקבוק נעצר תחת רגלה של הג'ינגית שלא הבנתי למה היא לא פשוט יצאה והתעלמה מימני ומהאומללות שלי.
?!
הרמתי אליה מבט מתחנן שפשוט תתן לי לסבול בשקט והיא התקופפה אלי כשהבאה אימהית על פניה ,היא הרימה את מגף העור השחורה שלה ממי הפה שלי והושיטה  לי אותם ברחמים.
אני לא אוהבת אותה, חשבתי לעצמי בעודי לוקחת את הבקבוק ומקללת חרש.
"אני סופיה דיאז,אבל את יכולה ליקרוא לי סופי..." היא אמרה בקול מקסים בעודה מושיטה לי את כף ידה ,אוקי אני ממש לא אוהבת אותה .
"אני אמה קרול ואת יכולה לקרוא לי פשוט אמה..." לחצתי את ידה שהייתה חמימה באופן מפתיע, והיא אמרה בלבביות "ניראה שעובר אליך יום לא מוצלח..." היא חייכה חיוך קורן חיבה ועכשיו ממש שנאתי אותה.
סיימתי להכניס את כל מה שהיה מפוזר על הרצפה לתיק הטיפוח
וסופי ניגשה אלי בשנית.
"את חדשה?"
הנדתי בראשי לשלילה והיא נראתה מופתעת "מוזר..." היא הטתה את ראשה בבלבול.
"מה?" גיחכתי "את מהבנותהאלה שבטוחות שהן מכירות את כולם ויודעות הכול על כולם??" שאלתי בזלזול, אך מבטה נישאר רך והחיוך החמים עדין נשאר מרוח לשפתיה כשהיא צחקקה בעדינות.
"כן...אפשר לומר שבאיזשהו מקום זו מי שאני..." היא חייכה ונראתה
גאה במה שכיוונתי אליה בתור השפלה...
גלגלתי עניים ויצאתי מהשירותים בחיוך ממזרי .
סופי רצה בעקבותי וכרכה את ידה בידי.
"אממ..תסלחי לי...?!" תקעתי בה מבט המום, היא המשיכה לחייך בתגובה אך הפעם החיוך שלה ניראה עצוב, חייכתי אליה חיוך מהוסס  ודמעה סוררת זלגה על לחייה.
הסקרנות נגסה בי באכזריות וחמלה התגנבה לליבי.
הרגשתי את הבכי צורב את חזי משכתי באפי ותפחתי קלות על כתפה, " אין לי שמץ של מושג למה את בוכה אבל אני יודעת שאני אהיתי רוצה שיעשו את זה בשבילי, אז אני עושה זאת למענך..." אמרתי והושטתי לה מפית נייר שהיתה בתיק שלי.
משום מקום,היא פלטה יבבה קורעת לב וחיבקה אותי בחוזקה, לא הצלחתי לעצור את עצמי והדמעות פרצו גם מעניי בזרם שוטף.
"יהיה בסדר" ,אמרתי בספק ניסיון לנחם אותה ספק את עצמי.
"הכל בסדר" חיבקתי אותה בחזרה.
צילצול צורם הרס את הרגע חסר המודעות שיצרנו לעצמנו.
לאט לאט הרפיתי מימנה, וסטודנטים שסיימו את השיעורים שלהם התחילו למלא את המיסדרון השקט.
היא חייכה אלי ובעיניה האדומות ראיתי הבנה והכלה, בלבול תקף אותי
מה הסיפור של הבחורה הזאת?? שניה אחת היא צוחקת אלי ובשניה האחרת היא מתייפחת בזרועותי...???
היום חלף לו שיעור אחרי שיעור שעה אחרי שעה, ובכל פעם שעצמתי את עניי ונסיתי להתרכז בדברים המרצה,הבכי של סופי חזר אלי.
בחורה אומללה, חשבתי לעצמי כל כך אומללה שהיא מתפרקת בידה של זרה מוחלטת.
"קוראים לה סופי דיאז..." אמרתי לסמנטה בעודי בדרכי הביתה, הערב התחיל לרדת ורוח סתיו נעימה נשבה על פני מהחלון הפתוח.
"המממ..." סמנטה הרהרה בינה לבין עצמה,"לא! אני לא מכירה אותה..." היא הכריזה בהחלטיות "אז את אומרת שהיא התייפחה בידיים שלך פחות מרבע שעה מאז שהכרתם...?" היא בדקה שהיא הבינה אותי נכון, "כן בדיוק..." היא גיחכה לתוך הטלפון ואמרה:"אהיתי אומרת שהיא מוזרה אם לא אהיתי יודעת שגם אני עושה דברים כאלה.." צחקתי בשקט בזמן שהחנתי את המכונית בחזית ביתי,"היא ממש מסקרנת אותי הסופי הזאת..." סיכמתי את השיחה וניגשתי אל בלו כדי לומר לה שלום...
"טוב הגעתי הביתה נדבר...?" אמרתי בנשיפה שעלתי לבית מחוסרת כוחות לקומה העליונה,סמנטה ברכה אותי לשלום בחזרה וניתקה.
"אמההה..." שמעתי את קולה הצווחני שלי אמא אפילו תחת זרם המים של המקלחת...
"כן אמא...?" אמרתי ללא מאמץ מיותר לצעוק כי כבר ידעתי מראש שהיא לא תשמע אותי...
"תרדי לאכול..." היא קראה שוב, נאנחתי בקול וסגרתי את הדוש.
יצאתי מהמקלחת באיטיות ובזהירות מהפחד להחליק, ונעמדתי עירומה אל מול מראת הגוף.
כל גופי היה סמוק מהמים החמים וטיפות מים נטפו משערי במורד גבי ועד קימור ישבני,חייכתי בסתמיות וליטפתי את שדי פיטמותי צמאו למגע והיזדקפו מייד מהחיכוח המהוסס שיצרתי.
גנחתי בלחש ועצמתי את עני,ידי האחת גולשת לכיוון ישבני והשניה נישארת על שדיי.
את הרגע המענג הזה קטעה אימי בצעקה נוספת.
"אמההה רדי כבר! האוכל שלך יתקרר ...!" רטנתי בשקט ויצאתי מהמקלחת. לבשתי פיג'מה מאולתרת מפוטר גדול וטיץ שחור וירדתי לאכול.
שתיתי את המרק בשקט ופרצוף בילתי נמנע של סלידה פקד את פניי, אף פעם לא אהבתי שמוסיפים ירק למרק , אך מאז שחליתי אמא מנסה בכל יכולתה לשפר את
שיגרת האכילה הפגומה שלי.
דעתי הוסחה כשאבא ספק את ידיו ופניו הביאו אושר,הסתכלתי בו בשאלה והוא מיהר להסביר את עצמו. "אמה.." הוא אמר בהיסוס מחשיד, "כן"? עניתי,הוא איווה את פניו והסתכל באמא בזמן שזו הנהנה באישור והבלבול חזר אלי.
"את יודעת שמחר..." הוא פתח בקצרה;"אבא..." נאנחתי;"דבר אלי...הכל טוב,אני לא נושכת..."
אבא חייך בחביבות ואמר:"מחר בעשר בבוקר אנחנו ניסע לבית החולים ואת וראיין תתחילו פיזית בתהליך ההתרמה..."
הדם אזל מפניי והכעס זרם לראשי,ידעתי ששלב הטיפול יגיע מתי שהוא,פשוט לא ציפיתי שהוא יגיע מהר כל כך...
"אתם פשוט...פשוט...דוחים אותי!!!"
צעקתי והטחתי את כף המרק בשולחן,גררתי את כיסאי אחורנית ועליתי באגרסיביות במדרגות כשמאוחרי מתנשאות קריאות המחאה של אבי ואימי.
בלו רצה בעקבותי וטרקתי את דלת חדרי בחוזקה.
התרסקתי על המיטה ודמעות של כעס וחרטה ניקבו בעניי והתחילו להרטיב את לחיי,בלו התכרבלה בחיכי וחיבקתי אותה בחוזקה.
ציפצוף קצר מהטלפון הותיר אותי עם כמה הודעות מסמנטה ורייצ'ל,כמה שיחות שלא היה לי אומץ לענות להן מאמת והתראה על שיר מומלץ בספוטיפיי.
אם יש משהו על פניי כדור הארץ שמספר על הבן אדם שאני זה הפלייליסט בספוטיפיי...
חייכתי לדמעות ולחצתי על ההמלצה.
יבבות חלושות בקעו מגרוני בליווי השיר - 'Lovele' של - Billie Eilish,Khalid.
בכיתי ובכיתי,בכיתי על השקרים שלי,בכיתי על חוסר ההחלטיות שלי ובכיתי על הגורל המקולל שהעולם יצר לי.
בכיתי עד שבסוף נרדמתי.
קמתי לצילצול הטלפון אמת הופיע על הצג שוב, פלטתי נהמה מיואשת ודמעה סוררת נפלה על פניי,השתקתי את הטלפון והתהפכתי על צידה השני של המיטה.
פחדתי מהתגובה של אמת וזו הסיבה שסיננתי אותו,העדפתי לסנן אותו ולהאמין שאנחנו עדיין ביחד מאשר לענות לו ולהסתכן בפירדה.
התעוררתי רשמית כשאמא החליטה להעיר אותי בגישה חיובית, היא נכנסה לחדר בעודה מפזמת בצורה כושלת את השיר - 'Espresso' של - Sabrina.
היא הסיטה את הווילון ואור השמש החורפית של ניו יורק חדר לחדרי החשוך,נאנחתי בקולי קולות והתרוממתי מהמיטה מהר מדי, סחרחורת קלה תקפה אותי ומעדתי מצעד אחד לא נכון לכיוון השירותים.
אמא ניגשה אלי במהירות עזרה לי לקום ותמכה בי עד דלת האמבטיה,הודיתי לה בקול חלוש ונכנסתי להתקלח.
לבשתי חולצת פוטר בצבע אופווייט שהייתה גדולה לי בכמה מידות וחשפה את אחת מכתפיות החזייה השחורה שלי ואת הכתף שלי,הוספתי גם סקיני ג'ינס בצבע כחול כהה ונעלתי נעלי אולסטאר גבוהות ושחורות.
גנבתי גומיית שיער שחורה שמצאתי באחת המגירות במקלחת, אספתי את שיערי לקוקס מקורזל ונמוך ולבסוף ענדתי עגילי חישוק כסופים.
עמדתי מול המראה והדלקתי את ידי על ירכי שהתחטבו בצורה שדיי החמיאה לי כתוצאה מהצומות ותת התזונה שלי.
שוב משהו חסר... חשבתי, הוצאתי שתי קצוות פוני מקדמת שערי ואז הנהנתי בסיפוק, מושלם!

עלינו לרכב כשפרצוף חמוץ ומתריס על פניי,הורי הסתכלו אחד בשני בדאגה בולטת לעין אך הנסיעה עברה בשתיקה.
האמת שהסיבה היחידה ששתקתי היא כח ידעתי מה מחכה להם כשאני וראיין ניפגש שוב בבית החולים.
המחשבה על ראיין הזכירה לי את אמת,שאני מסננת כבר יומיים,רק כי אני פחדנית עלובה ושקרנית,אני לא ראויה לו...
דמעות נקבו בעניי ואהיתי אסירת תודה על כך שהסתפקתי בשפתון בתור איפור ולא שמתי מסקרה...
אמא החליפה את הערוץ ברדיו לערוץ האהוב עלי והגביעה את ווליום המוזיקה לעוצמה הכי גבוהה.
בכנות שכעסתי אליהם שלא הודיעו לי מראש על הטיפול היום,אבל אהיתי חייבת להודות שהם מכירים אותי טוב מדי ויודעים שמוזיקה היא הדבר היחיד שיכול להרים את מצב הרוחי מאפס למאה בשניות ספורות...
לא הצלחתי לעצור את הדמעות כשהשיר - 'Be Alright' של - Dean Lewis.
השיר שבר אותי וכל מה שאיכשהו עוד הצלחתי לעצור בתוכי נשפך החוצה כמו מוגלה עם המילים המעודדות וקול החמים של דין...
"יהיה בסדר..." המילים שאמרתי לסופי אתמול הדהדו בראשי יחד עם קולו של דין.
אמא העירה אותי מחלום הבלהות בטפיחה עדינה על כתפי,הרמתי אליה מבט אומלל והיא שאלה בפרצוף מבוהל:"הכל בסדר מותק??" "אהממ..." הנהנתי בשתיקה,היא הסתכלה באבי בפרצוף מיוסר והיה נראה שגם היא עומדת לפרוץ בבכי;"היא..." קראתי  אליה בקול מרגיע ;"אני בסדר,הכל בסדר,אני לגמריי סלחתי לכם אחרי התרגיל המלוכלך של הרדיו..." אמרתי ושלחתי אל אימי מבט ערמומי.
היא חייכה בעצבות ודמעות נצצו בעיניה;"אני אוהבת אותכם כל כך...!" אמרתי מבעד לדמעות...
משכתי באפי וניגבתי את עניי בגב כף ידי בעודי אומרת :"טוב הגענו,קדימה בואו נעשה את זה!" קראתי בחצי צעקה כשחיוך מזויף על פני.
יצאתי מהרכב ואמא חיבקה אותי בחוזקה גם אבא הצטרף לחיבוק,וכעבור שניות כבר מצאתי את עצמי בוהה בראיין כשהכעס מבעבע בתוכי.
תבליגי,אמרתי לעצמי כשהוא חייך אלי בהתנשאות...
הנייד שלי זמזם מספר פעמים וכשבדקתי ממי ההודעות, לא הופתעתי מידי לגלות שהן מראיין...
"נו... כבר נפרדת מהקוקסינל ההוא??"
"או שהוא עדיין מתעקל אליך למרות שאת חולה סופנית בגלל הגוף שלך...?"
כשהרמתי עליו מבט זועם הוא חייך שוב והקליד הודעה נוספת.
"ממזר,מנסה לנצל אותך עד הסוף ההא...?"
דיי! זה כבר השיא! שמרתי מספיק בבטן...!
התרוממתי ממקומי וסטרתי ללחיו בחוזקה,כל הראשים בחדר הופנו לכיווני חוץ מראיין שראשו הסתובב לצד השני...
אמא ובא בהו בי בשוק,ואילו דוקטור פרקינס חייכה אל עצמה בשקט,כאילו כבר צפתה את המהלך שלי.
בלי יותר מדי דיבורים או יותר נכון צעקות,כבר מצאתי את עצמי בחוץ יחד עם ראיין.
רותחת מזעם התרוממתי מהספסל הישן והלכתי ברוגז לכיוון השירותים.
כשהנייד שלי צילצל הסתכלתי בצג,זה שוב אמת...
נתקתי כי לא חשבתי שעדיף שאני יענה לו עם כמות העצבים שהייתה בדמי עכשיו.
כעבור שניות ספורות הוא זמזם שוב אך הפעם ההתראה על קבלת הודעה.
חשבתי שזה שוב ראיין אז חזרתי אל הספסל כדי לנסות להבין את פשר התיסבוך שיש לו איתי,אך שכבר עמדתי מולו והתכוונתי לנזוף בו הטלפון זמזם שוב והסתכלתי בהודעות שהתקבלו.
זה היה אמת.
"אמה?..."
"אנחנו צריכים לדבר..."

טוב אז זהו להפעם מקווה שנהנתם😘😘
טוב בכנות די נמאס לי לשכנע אותכם להגיב אז  אני בסך הכל מתפללת שתהנו 🥰❤️
ביוש לכם נפגש בפרק הבא❤️
נ.ב
חשוב לציין שהפרקים בחורף יצאו מהר יותר כי הצורך כמעט שאין לי מחסומי כתיבה🤩❤️💖