סחרור מסוכן

פרק 7- אלכס

"בוקר טוב, סש," יניב טופח את ידו על ראשי כשאני נכנסת למטבח לאחר שסיימתי להתארגן בחדרי. "איך ישנת?" הוא שואל מתוך אכפתיות כנה שנוגעת לליבי ומגיש לי כוס נס קפה שהכין בשבילי עוד לפני שבכלל נכנסתי למטבח. "הנה, בדיוק כמו שאת אוהבת. מתוק מתוק, חם חם." הוא מחייך חיוך רחב שגורם לו להיראות לרגע כמו הבריון הכי חביב בעולם.
"תודה, יניב, ישנתי טוב ממש." אני מחייכת חזרה ובוחנת לרגע את החבורות שעיטרו את פניו. הצבע הכחול שהיה להן הפך עכשיו לסגול עמוק, ואולי זה נראה מזעזע, אבל אם אניח לרגע את הנראות המחרידה בצד, אני יודעת שהצבע הבולט דווקא מעיד על כך שפניו במגמת החלמה. "אתה כבר נראה ממש טוב, כמעט חדש."
חיוכו מתרחב עוד קצת. "ראית מה זה? עוד כמה ימים וזה יחלוף כלא היה. למרות שאני שוקל לאמץ את המראה הזה, זה נותן לי וויב יותר מחוספס."
אה… פליז שהוא לא אמר את זה עכשיו.
אני נועצת בו עיני עגל כמו וזוקפת את גבותיי. "אבל… יניב, זה נראה ממש…" אני מתלבטת בין המילים 'נורא' ל'זוועה', אבל אז הוא מבלגן את שיערי בידו וצוחק בקול רם. "נראה לך, סש? סתם צחקתי. מה האמנת?"
אני מגלגלת את עיניי לתקרה ומחייכת מהשטויות שלו ומקרבתו הנעימה. "חה, מצחיק ממש." הטון שלי ציני ויבש, אבל יניב מכיר אותי, הוא יודע שאני אוהבת את חילופי הדברים הטיפשיים שיש לנו מידי פעם בפעם. אני מגלגלת עיניים שוב כמו מתבגרת שמזלזלת בהכל ובכולם, ואז לוגמת מהנס קפה החם.
"אמא בבית?" אני שואלת ופותחת שרוול של ביסקוויטי פתיבר כדי לנשנש כמה מהם במקום לבחור בארוחת בוקר מזינה.
"היא יצאה עם דודו לפני יותר משעה לאחד מאימוני הבוקר שהיא עושה."
אני מעווה את שפתיי. "ואבא?"
"במשרד."
ברור. שניהם מפנים את הבוקר שלהם למה שחשוב להם. וזו לא אני, מן הסתם.
אני נאנחת באכזבה ומסיטה ממנו את המבט. אני מרגישה כל כך פגועה מההורים שלי, שמבלי לשים לב אני משליכה את הפגיעות הזו גם עליו. "אתה יודע, יניב, אבא לא משלם לך בשביל שתשב לשתות איתי נס קפה במקומם. זה התפקיד שלהם, לא שלך. אתה באמת לא צריך לטרוח בשבילי יותר ממה שאתה טורח במסגרת תפקידך, אתה יכול פשוט לפגוש אותי ב07:45 בחנייה." אני לא רוצה את הרחמים של אף אחד, גם לא את שלך.
"תגידי, סש, העלית פעם בדעתך שאני רוצה לשתות איתך נס על הבוקר, או שלא חשבת על זה בכלל?" ידו מוצאת את כתפי השפופה והוא לוחץ עליה מעט. "אני אוהב לשתות איתך נס של בוקר, את כמו אחותי הקטנה."
דבריו, שנשמעים כל כך כנים, גורמים לי להרים אליו את מבטי מהרצפה. הוא מחייך בשבילי חיוך של דובון אכפת לי והאכפתיות שלו כלפיי גורמת להצפה של דמעות עצורות בעיניי.
נראה שהוא מבחין בפגיעות שלי, כי הוא מוחק בבת אחת את החיוך המקסים שמתח את זוויות שפתיו, מצמצם עליי את מבטו ומתכופף מעט כדי להיות בגובה פניי. "ואני מאוד מקווה שאת גם רואה אותי כאח גדול, סש. כי אם זה לא המצב יעלו לי הפיוזים. אל תראי אותי ככה סחבק, אני משוגע." הוא אומר בטון של קרימינילי בעוד הבעת פניו מזייפת ערס שנקלע לקטטה, מה שגורם לי לפלוט נחירת צחוק שאני בקושי מחניקה.
"אני יודעת שאתה משוגע, יניב. אני ליטרלי רואה."