סחרור מסוכן

פרק 21- אלכס/ עוז

שיהיה שבוע טוב אהבות חיי🙏💕

הדם געש באוזניי. ליבי הלם כל כך מהר שחששתי שהוא עלול להתפוצץ בתוך חזי אם לא ארגע. אבל המחזה שנגלה לעיניי… הוא הכאיב לי כל כך כאילו נעצו לי עשרות סכינים משוננות בתוך הבשר.
איך הם מסוגלים לעשות את זה לאבא? כמה זמן זה ככה?
טעם נוראי חמוץ של קיא עלה בגרוני מכל המחשבות והתהיות שהתנפצו עליי כשהמשכתי להכאיב לעצמי ולצפות בדודו דוחף את לשונו לתוך פיה הפעור של אמא. ואנחות העונג שלה… איך היא לא מתביישת בעצמה?
ואיך האדם השפל הזה שמגדיר עצמו כאדם הגון ונאמן מסוגל לתקוע סכין שכזו בגבו של אבא? הוא חברו הטוב ביותר! הוא יד ימינו מאז שאני זוכרת את עצמי והאדם שהוא הכי סומך עליו!
ואמא… איך היא חיה עם עצמה? איך היא לא מתביישת להישאר עם אבא רק בשביל שימשיך לממן את החיים המפוארים והמפונפנים שלה, ובמקביל להזדיין עם החבר הכי טוב שלו בכל פעם כשבא לה? מה היא חושבת שהוא? פרת המזומנים החולבת שלה?
חזי כל כך כאב שהנחתי עליו את ידי וייבבתי כמו תן פצוע. רגליי קרסו מההלם, אבל עוד לפני שברכיי פגשו ברצפה, הרגשתי זוג ידיים חזקות ננעלות על מותניי ומייצבות אותי עליה. אבל הקטע הכי דפוק בכל הסיפור הזה היה שלמרות שהמראה שראיתי זיעזע אותי קשות ועמוקות, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. 
"תפסיקי. מה את מזוכיסטית שאת ממשיכה להסתכל על מה שכל כך מכאיב לך?" עוז סובב אותי אליו בחדות מהחלון הפתוח וטלטל אותי בעוצמה כזו ששיניי נקשו ושיערי הוטח על פניי פעם אחר פעם. אבל לא הצלחתי להתרכז בנזיפות השקטות שהוא הצליף בי, הרגשתי שאני בתוך בועה עמומה, כאילו שמוחי הופך לקהה ומטושטש כדי לנסות לשמור עליי. ועם זאת, אני חושבת שחושיי הצליחו לקלוט איכשהו שהוא סגר את החלון בשקט מופתי, והנחתי שעשה זאת כי לא רצה שאמא ודודו ידעו שראיתי אותם מלמעלה. רק ש… לא הבנתי למה הוא חשב שיעניין את שני החצופים כפויי-הטובה שהם אם אני יודעת…
ואז ההבנה נפלה עליי.
"אתה ידעת.." בגלל זה לא רצית שאביט למטה. אני יודעת שידעת, אני רואה את זה עליך. הבטתי בו באכזבה עמוקה, לא מאמינה שהוא פה פחות מחודש וכבר ידע על הרומן של דודו ואמא.
אבל הוא שתק, לא אמר מאומה. מה שרק אישש את מה שאמרתי לו הרגע. והכעס שחשתי… וואו, איזה כעס. על כולם כעסתי. על העולם הדפוק הזה, עליו שלא סיפר לי, על דודו, על אמא.
אמא… הייתי כל כך מאוכזבת ממנה.
ברגע של חוסר שליטה מוחלט שנבע מזעם טהור רציתי לרדת למטה ולהטיח בה מילים קשות ונוקבות על מה שראיתי הרגע, אבל אני מניחה שעוז, שלא הפסיק להסתכל עליי כדי לנסות להבין מה אני מתכוונת לעשות עכשיו, הבחין בשינוי החד על פניי ועצר אותי עוד לפני שהספקתי להשלים צעד.
ניסיתי להילחם בו ולחלוף על פניו כדי שיניח לי לרדת למטה. אבל הוא חסם אותי בגופו, נטרל את ידיי לאחור במהירות לא אנושית בעליל, ואז הנמיך את פניו הסלעיות לגובה פניי ונעץ בי מבט שאיבן אותי ברגע. "תירגעי." קולו היה קפוא כקרח. "את לא יורדת אליהם. אני לא אתן לך."
שיניי נחשקו בזעם.
זו לא ההחלטה שלך, אתה שומע? לא אתה ראית הרגע את אמא שלך בוגדת באבא שלך אם החבר הכי טוב שלו. אז תניח לי כבר, אל תתערב במה שלא שייך לך.
אני מניחה שהייתי צריכה לומר לו שאני לא רוצה לרדת כדי לפצוח בריב איתם, כי לצערי אני עוד לא אמיצה מספיק להטיח בפני אמא את כל הכאב והזעם שבגידתה השפלה עוררה בנפשי, אבל לא הצלחתי לומר מאומה. מוחי היה כה מבולבל וגדוש שלא ידעתי איך להשלים משפט אחד. ועדיין.. עדיין בער בי לרדת אליהם ולעמוד שם עד שיבחינו בי. רציתי שיראו על הפנים שלי את גודל האכזבה שהם גרמו לי ממה שעשו מאחורי גבו של אבא.
ניסיתי להמשיך להיאבק בעוז ככל יכולתי אבל הוא היה עצום לעומתי וחזק מידי. וכשכל ניסיונותיי עלו בתוהו והכוח אזל מגופי עד שנותרתי חסרת כל אנרגיה, פרצתי בבכי של תסכול, בכי של כאב שכרסם בי יותר מידי זמן.