סחרור מסוכן

פרק 18- שגיא

העיניים הכחולות והצלולות שלה ננעלו בשלי כשהסירה מעליה את חומות ההגנה שלה והחלה לדמוע למולי. היא הייתה נראית כל כך פגיעה ככה, כששיערה הרך נפל על פניה והדמעות השקופות שלה החליקו במורד האגודלים שלי. לראות אותה ככה הכאיב לי. אף פעם לפני כן לא נתקלתי בבכי כל כך מאופק וחרישי, אבל הבכי שלה.. הוא היה שונה מכל מה ששמעתי. הוא נשמע לי כמו בכי של מלאכים, למרות שלפניה מעולם לא נתקלתי במלאך שבכה, מה שהיה מאוד הגיוני לי. אבל העניין הוא שבדיוק ככה דמיינתי בכי של מלאכים בראש שלי.
"זה טוב, תוציאי." דיברתי אליה בכל הרוך שהיה בי, ממשיך ללטף את לחייה הרטובות מדמעות בעזרת האגודלים שלי. "אל תשמרי בבטן את העלבון, הכעס והפגיעות שאת חשה, זה יגמור אותך. את יכולה לבכות איתי." אמרתי, מסיר את ידיי מפניה הרכות מתוך מחשבה שאולי כל הקטע של המגע לא כל כך אתי מצידי. אבל אז היא עשתה מעשה שהדהים אותי. היא הניחה את ידה הרכה על מפרק כף ידי והרימה אותה חזרה אל פניה, בדיוק כפי שקודם עשיתי.
הבטתי בה בהלם. ליבי מאיץ בחזה שלי. לא הצלחתי להסיר את עיניי ממנה, היא הסתכלה עליי כאילו היא מודה לי ומתחננת ממני למשהו שלא הבנתי…
איזה דיכוי הספקת לעבור בחיים הקצרים שלך שאת עד כדי כך לא רגילה לזה שמישהו נמצא שם בשבילך ומרעיף חום עלייך?
לא הצלחתי לומר או לעשות דבר, גם לא להסיר ממנה שוב את ידי אחרי שהיא החלה לחכך באיטיות את הלחי הרכה שלה כנגד הכפה הגסה שלי. צפיתי בה המום ונדהם בזמן שישבה שם וליטפה באמצעות עיניה החולמניות והגדולות את השפתיים שלי. בלעתי את הרוק, לא מצליח להבין מה לעזאזל קורה איתי. אבל בדיוק כשניסיתי להתנגד לטראנס הלא ברור הזה אליו היא הכניסה אותי, בדיוק אז היא העמיקה את החיכוך שעשתה עם הלחי שלה עד ששפתיה הרכות כמו עננים רפרפו על פנים הכפה המחוספסת שלי. מנשקת- לא מנשקת את היד הגסה שלי.
הסרתי את ידי ממנה כאילו שנכוויתי. המבט הנואש והמתחנן שלה גרם לי לשכוח מהכל, אפילו מהאפשרות שהיו מורים שהיו עדים למה שעשתה לי. הרגשתי שמגע השפתיים הרך שלה באמת שרף את העור שלי, לא הפסיק לצרוב לי האזור שבו שפתיה נגעו בי. ולמרות שהמעשה שלה גרם לליבי לזנק לגרוני, לא זזתי. לא הייתי מוכן להראות לה שנלחצתי או שהיא בלבלה אותי, שלא תיסגר בפניי אחרי שהתחילה להרגיש קצת בנוח עם הקרבה הכפויה שלי.
אבל לעזאזל, לילדה הזאת יש את הסקס אפיל הכי מחרפן שאי פעם ראיתי. וכן, אני יודע שזה דפוק לאללה להודות בזה כי היא אחת התלמידות שלי, תאמינו לי. אני שופט את עצמי מספיק, אתם לא צריכים גם לשפוט אותי. גם ככה אני אוכל על עצמי כרגע את התסביך של החיים שלי.
נותרתי שפוף בין רגליה, כשפניי בגובה פניה ואני מאלץ את עצמי לעטות על פניי את המבע הכי אמפתי ורגיש שלי. היה נורא קל ללכת לאיבוד בעיניי התכלת החולמניות והמנצנצות הכי יפות וצלולות שאי פעם ראיתי, בייחוד אחרי מה שעשתה לי, אז מתוך אינסטינקט ניתקתי לרגע את קשר העין. עברתי לסרוק את האופן בו שיערה נשפך על פניה, ואז את חולצתה הלבנה שנוצר במרכזה כתם כתום גדול בעקבות ברד הפסיפלורה שאלין שפכה עליה באקט הכי דוחה ומשפיל שראיתי. למרות הכתם הכתום והגדול, החולצה שלה הפכה לשקופה וחשפה חזיית תחרה ורודה שכמעט הצטערתי שראיתי.
הרמתי אל עיניה המנצנצות שוב את המבט שלי. "כשתיגמר ההפסקה וכל המורים יצאו מפה, אני אלך להביא לך מהלוקר את הקפוצ'ון שלי." אמרתי בקול שקט, מצליח לקרוא את הצורך העמוק שלה שלא אלך ממנה עכשיו כדי שלא יופנו אליה כל כך הרבה זוגות עיניים. נותרתי לשבת שפוף לרגליה, מכסה אותה מכולם בעזרת מסת הגוף שלי. "בסדר?" שאלתי ברוך, רוצה ללטף שוב את פניה אבל מקפיד להשאיר את כפות ידיי בצידי הגוף שלי. "אני אוכל לסמוך עלייך שתחכי לי פה ולא תברחי לי?"
אלכס לא השיבה, רק נעצה בי מבט חשדני שגרם לי לתהות מה, או מי, שרט אותה עד כדי כך שהיא עדיין לא מוכנה לבטוח בי. תיארתי לעצמי שהיה לה איזשהו אישיו עם אבא שלה מעצם היותו עומד בראש המאפיה הגאורגית, אבל לא הייתי בטוח אם הדאדי אישיוז שהיה לה גרם לכך שהייתה חשדנית עם כל גבר באשר הוא, או שזה רק איתי ספציפית.
"אני לא רוצה שתסתובבי ככה, החולצה שלך הפכה לשקופה ורואים לך את ה.." לא אמרתי 'את החזיה הורודה שמתחת', השתתקתי. היה לי ברור שהיא תבין למה בדיוק התכוונתי.  אבל למרבה ההפתעה שלי, היא לא עשתה שום ניסיון לכסות את עצמה מפניי. אלא נותרה ישובה בדיוק כפי שהיא ורק הביטה בי. עיניה מלאות הרגש מרצדות בין עיניי כמו מהפנטות אותי.
לרגע התקשיתי לשאת את קשר העין האינטנסיבי. הוא היה חשוף מידי, כמעט אינטימי.
למזלי, צלצול בית הספר שבישר על תום ההפסקה ותחילת השעה השלישית במערכת, השעה החופשית שלי, בקע מהרמקולים. מצמצתי והתעשתי על עצמי, שומע איך עשרות המורים שמאחוריי ממהרים לצאת לכיתות עד ששקט מוחלט שרר בחדר המורים בו נותרתי עם אלכס שעדיין הביטה בי. כחכחתי בגרון שלי והזדקפתי. כבר לא חש צורך לסוכך עליה ממבטים סקרניים אחרי שנותרנו רק אני והיא. היה קשה עד בלתי אפשרי שלא להביט בה כשהיא הרימה את ראשה גבוה כלפי מעלה כדי לשמור על קשר העין איתי. שיערה משתפל לאחור ונשפך על כתפיה וגבה ברוך שכמעט רציתי להרגיש שוב על האצבעות שלי. אבל המבט הזה שלה קצת הפעיל את כל מערכות החירום והאזהרה שבראש שלי. זה היה נראה כאילו היא מנסה לשבש את כל ההגיון ואת קו המחשבה הבריא שלי.
ראבק, איזה פרנואיד נהייתי. הילדה הזו עברה חוויה משפילה. ברור שהיא מסתכלת עליי ככה כאילו שאני המושיע שלה, אני גררתי אותה משם וסוככתי עליה עם הגוף שלי.
"אני אלך להביא לך את הקפוצ'ון שלי מהלוקר. תחכי לי פה. אני כבר חוזר אלייך." הודעתי. ומבלי שהמתנתי לתגובה שלה הסתובבתי ויצאתי.
איך שפתחתי את דלת חדר המורים הסגורה נתקלתי בעמית. "למה אתה לא בשיעור?" שאלתי, למרות שהתשובה הייתה ברורה לי. 
"אני יכול להיכנס אליה רגע?" הוא שאל אותי. נחוש להיות לצידה ברגע הזה ולא מתבייש להודות בזה מולי.
"לא. יש לך שיעור עכשיו, כמדומני." השבתי ביובש תוך כדי שהתהלכתי, כשהוא בעקבותיי, לכיוון הלוקר שלי. לחצתי על הספרות 1405, תאריך יום הולדתי, ושלפתי מתוכו את הקפוצון הכהה שלי. כשסגרתי את הלוקר, ראיתי את המבט הנואש שהוא תלה בי.
נאנחתי. מצליח לחוש הזדהות עם הרצון העמוק שלו להיות איתה ברגע הזה למרות שלא התכוונתי לשנות את ההחלטה הראשונה שקבעתי. תליתי את הקפוצ'ון סביב אמת ידי השמאלית ואת ידי הימנית הנחתי על כתפו ולחצתי. "היא תהיה בסדר, עמית. היא תירגע קצת ותחזור בזמן לשיעור הרביעי. לך לכיתה בינתיים." התכוונתי להסתובב וללכת לכיוון חדר המורים, אבל הוא אחז בזרועי ועצר אותי. הרמתי את גבותיי כדי לדרבן אותו לומר את מה שרצה להגיד לי.
"מה תעשה עם אלין? היא מחכה לך ליד חדר המנהלת עדיין."
נו, מעולה. היא גם מוזמנת להירקב שם בינתיים.
הצרתי עליו עיניים. מנסה להבין אם הוא שואל מתוך דאגה כלפיה, או שמא מתוך ניסיון להבין מה החלטתי בנוגע אליה אחרי שהבטחתי לה, בפני כולם, שהיא עוד תשמע ממני. "אני מתכוון להשהות אותה לכמה ימים אחרי מה שראיתי." הודעתי. וכשראיתי את ההנהון שלו שאמר שהוא מסכים עם ההחלטה שלי, משהו קצת נרגע בי. אחרי הכל זו הייתה החותמת לכך שהוא באמת היה לויאלי לאלכס, וזה שימח אותי. אלכס הייתה זקוקה למישהו תומך ואכפתי, ועמית ענה יופי לכל התכונות שמניתי.
"יאללה, תעלה לכיתה עכשיו, אל תדליק אותי," נעצתי בו מבט מזהיר למרות שגם קצת חייכתי. עמית אולי נער עדיין, אבל הוא יגדל להיות גבר-גבר, זה ברור לי. לא נשארתי לוודא שהוא ממהר לכיתה כפי שאמרתי, מיהרתי להיכנס שוב לחדר המורים בתקווה שאלכס לא חמקה ממני.