סחרור מסוכן

פרק 16- אלכס

"הו, בוקר טוב, סש. איפה את עד עכשיו?" יניב הושיט אליי את זרועו כשנכנסתי למטבח. אבל הוא לא היה לבד, גם רון ואלי היו איתו שם. אמרתי להם בוקר טוב בחיוך כנה וחם והתקרבתי אל יניב בחיוך מתפנק ועצמתי את עיניי כשהוא חיבק אותי אליו. "את לא תספיקי לאכול את ארוחת הבוקר שהכנתי בשבילך, שתהיי לי בריאה. כבר מאוחר." אמר בדאגה שגרמה לי לבלוע חיוך קטן. אני מכירה אותו כבר שנים, ואני בכנות לא חושבת שמתישהו אצליח להתרגל לעובדה שהוא כל כולו רך כמו חמאה למרות שהוא ליטרלי נראה כמו בריון מגודל.
"היה לי קשה לקום. נרדמתי אתמול ממש מאוחר." אני ועמית הסתמסנו ללא הפסקה…
יניב נשק לראשי כמו אח גדול ומגונן והושיט לי את כוס הזכוכית האהובה עליי כשבתוכה נס קפה מתוק וחם. "טוב, לא נורא. תשבי לאכול עכשיו." הכריז. תמיד דואג לפנק אותי, גם כשאין הרבה זמן ולמרות שהוא בכלל לא חייב. 
"מה הכנת?" שאלתי, מלקקת את שפתיי בתיאבון רב. ריח האפייה הונילי שמילא את המטבח הציף ריר בפי וגרם לקיבתי לקרקר בקול רם. כל דבר שהידיים שלו נגעו בו הפך מבחינתי אוטומטית למעדן.
"מאפינס אוכמניות עם קרמבל ופצפוצי שוקולד לבן מעל." השיב ונטש את מקומו כדי להגיש לי צלחת עם המאפה המדובר. אגרפתי את כפות ידיי בהתלהבות, זה היה נראה הדבר הכי טעים בעולם!
"יאמי. זה מריח נהדר!" שפשפתי את ידיי אחת בשניה כמו זבוב שנדבק לגוש חרא טרי וחם. וכשהוא הניח לי את הצלחת על השולחן, התיישבתי בין רון לאלי ונעצתי את שיניי מיד במאפינס למרות שהוא עדיין היה רותח כי יצא ממש לא מזמן מאפייה. שלושתם חייכו כשצפו בי מתקשה להתאפק אפילו לעוד רגע אחד ופשוט מתחילה לטחון ישר כמו בהמה. "אמאל'ה, יניב, זה בול כמו המאפינס של סטארבקס! זה מושלם!" אמרתי בפה מלא כשאני מסתירה את פי באמצעות ידי כדי לא ללעוס מול הפרצוף שלהם כמו איזה פרה. "אני נשבעת שאני מוכנה לאכול את הדבר הזה כל יום למשך שארית חיי!"
חיוך הדובון-אכפת-לי שעלה על פניו גרם לי לחייך גם. "אכין לך בכל פעם שרק תרצי, סש." אמר ברוך ואז הרים ממני את מבטו וזקף את גבותיו כשהתמקד בכניסה למטבח. "היי, בוס, רוצה מאפינס? הכנתי עכשיו." 
סובבתי את ראשי מיד אחריו. קצת לא רגילה לראות את אבא נכנס מיוזמתו למטבח. אם הוא רצה לאכול או לשתות משהו, הוא פשוט היה מבקש מאחד החיילים שלו שיביא לו למשרד. כשכל הזמן אני בעצם חושבת שהוא עושה את זה רק כדי להימנע מלהיתקל בי, בתו היחידה…

אבא נכנס פנימה כשעוז ודודו אחריו. עיניו החומות נראו טרודות ועייפות כשהוא סרק לרגע את המטבח. "לא, לא עכשיו. אבל אני צריך אותך רגע אחד." הוא סימן לו באצבעו לצאת לרגע מחוץ למטבח ואז מיקד את מבטו עליי. 
הנחתי את המאפינס חזרה על השולחן והסתדרתי לישיבה זקופה.
תבוא לתת לי נשיקת בוקר טוב, אבא, בבקשה… פעם היית עושה את זה על אוטומט. מה בי השתנה עד כדי כך שגורם לך לסלוד ממני כל הזמן? אני צמאה לך ולאמא, אני באמת צריכה מכם קצת חום ואהבה. לא, בעצם לא צריכה. אני זקוקה לזה. יותר ממה שאי פעם אצליח לומר. 
זוכר איך פעם, כשהייתי קטנה, הייתי מטפסת עליך כשהיית יושב על הספה ונהנית להידקר מהזיפים הקטנים שהיו לך בגלל שלא התגלחת יום אחד? איך היית צוחק מזה, אבא. איך היית מתלהב ממני ומדגדג אותי בבטן. היית נראה פעם כל כך מאושר…
אני דואגת לך. אתה כבר לא נראה חיוני כפי שהיית נראה אז… אני יודעת שהמוות של דטו, אחיך הקטן, הרס אותך, אבל אתה חייב להתאושש מזה ולחזור לעצמך. ואני כל כך מקווה שאתה יודע שאני תמיד אהיה כאן בשבילך אם רק תתן לי להרגיש שאתה עוד רוצה אותי קרובה.