סחרור מסוכן

פרק 20- אלכס

פרק ארוךךך מהרגיל לפניכן אהבות יפות שלי❤️

--------

"וואו, זה ממש אבירי מצידך." חייכתי לעמית שהשיג אותי והרים בעבורי את הילקוט שלי. "אבל ב"ה יש לי גב וכתפיים, אתה יודע. אני יכולה להרים אותו בשבילי." זקרתי את גבתי והושטתי את ידי קדימה כדי שיוותר על המחווה הבאמת מתוקה וייתן לי לסחוב בעצמי את הילקוט שלי. אבל עמית סירב בנימוס ופשוט כרך את ידו סביב כתפי כדי להוביל אותי מחוץ לכיתה אחרי שסיימנו את יום הלימודים שהיה קצת קשוח בשבילי אחרי סצנת הקנאה הדוחה שאלין עשתה לי.
"אבל אני רוצה להרים אותו בשבילך. מה אכפת לך? תני לי."
נאנחתי בהשלמה ופשוט חייכתי. עמית היה מתוק להפליא איתי אחרי שחזרתי לכיתה בתום השיחה שהייתה לי עם שגיא. הוא לא עזב אותי בהפסקה השניה אפילו לרגע למרות שכל החברים שלו קראו לו כמה פעמים. הרגשתי שהוא באמת דואג לי. בייחוד לאור העובדה שכולם נעצו בי מבטים אחושילינג. אבל למרות כל המבטים והלחשושים ששמעתי מאחורי הגב שלי, שלרוב היו ממש מציקים לי, הפעם התעלמתי. זה לא עניין אותי. הדבר היחיד בו התעסקתי מאז היה המשפטים האחרונים ששגיא אמר לי, לאחר שהטחתי בפניו שזה מרגיש כאילו הוא מנסה פתאום להתנער ממני.
"…אני לא קר אלייך במודע. אני מנסה להזכיר לעצמי שאת תלמידה שלי…" אני נשבעת שזה מה שהוא אמר. לא דמיינתי.
"מה נעצרת? בואי." עמית לחץ את כתפי וזירז אותי לאחר שכל המחשבות הבלתי פוסקות על שגיא האיטו אותי עד שנעצרתי. 
המשכתי להתקדם איתו לרחבת השער יחד עם עוד מאות התלמידים שסיימו את יום הלימודים ומיהרו להגיע הביתה ואז הוא שאל אותי, "את יכולה להיפגש היום?" הוא הביט בי.
הרמתי אליו את עיניי וזיהיתי תקווה במבטו, כאילו הוא ממש רצה להיפגש איתי. "אמממ.. אני לא יודעת. בגדול תכננתי ללכת אחרי בית הספר לסבתא שלי." השבתי בחיוך מתנצל כי לא רציתי שיתבאס בגללי.
הוא הנהן כאילו הבין אותי. "אוקיי. ואחר כך? נראה לך שתוכלי או ש..?" הוא המשיך לשאול אותי.
העוויתי את שפתיי כאילו שקלתי את האפשרות בראש שלי. וככל שחשבתי על זה, הבנתי שבאמת בא לי. המחשבה לחמוק החוצה ולחיות קצת כמו כל נערה בגילי ממש ריגשה אותי. וגם, בשביל מה היה לי להישאר בבית? גם ככה אמא ואבא לא עולים לחדר שלי או מנסים לבדוק בכלל מה קורה איתי.
"אממ יש מצב, כן. רק ש… אני מעדיפה שזה יהיה אחרי שמחשיך כי אני שוב אצטרך לברוח מהבית דרך החלון שלי." חייכתי אליו כשהסברתי את עצמי. כי סורי נוט סורי, ממש לא בא לי לחזור על הפעם ההיא שעוז תפס אותי. וכל עוד חשוך יחסית, הסיכוי שאתפס הוא ממש אפסי לדעתי.
פניו של עמית אורו כאילו הוא לא האמין שהסכמתי. "יאללה, טיל. מתי שזורם לך מבחינתי. לא אכפת לי."
חייכתי והורדתי את ידו מכתפי בעדינות. זיהיתי את יניב עומד בשער ומחכה לי וממש לא היה בא לי לראות אותו מתנהג כלפיו כמו האח הגדול והמגונן שלפניו אף פעם לא היה לי. "אוקיי, אז קבענו. אסמס לך מתי אני יכולה לחמוק מהבית." אמרתי והורדתי מכתפו את הילקוט שלי. אבל בדיוק כשתליתי את כתפיית הילקוט על הכתף שלי, הבחנתי ביניב שניגש אלינו בצעדים נמהרים דרך זווית העין. אויש, אויש, אויש. הולך לצאת ממנו עכשיו האח הגדול שאין לי שמנסה בכל כוחו לשמור על הכבוד האבוד שלי. הסתובבתי אליו במהירות וחייכתי חיוך מזהיר וצמוד שיניים. "יניב!" השלכתי את עצמי עליו וחיבקתי. אני בטוחה שמי שראה אותנו מהצד הסיק שממש שמחתי לראותו, אבל מי שבאמת הכיר אותי, כמו למשל יניב, ידע שהיה קצה של אזהרה במעשה שלי. כאילו, אני באמת אוהבת ומעריכה אותו מעומק הלב שלי, אבל הוא לא יכול לבוא ולאיים על עמית רק כי הוא העיז, ברוב חוצפתו, לגעת בי. הוא אשכרה החבר הכי טוב שלי בבית ספר המסריח הזה, ועם כל הכבוד, שבאמת יש לי, כלפי יניב, הוא לא באמת יודע מה טוב ונכון לי.
השענתי את סנטרי על חזו בזמן החיבוק וסיננתי בשיניים חשוקות כדי שלא יחלום אפילו להרוס לי עם עמית. "תכיר, יניבוש, זה עמית," הסתובבתי אל עמית וחייכתי אליו את החיוך הכי חביב שלי. וכשסובבתי את פניי חזרה ליניב, שוב חשקתי שיניים. "הידיד. היחיד. שלי." הדגשתי.
יניב, שנראה היה כאילו הופתע כהוגן מהצד החדש והדי תוקפני הזה שהפגנתי, טפח על ראשי פעם אחת כאילו ביקש להרגיע אותי ואז הושיט את ידו לכיוונו של עמית. "שלום, ביז'ו, אני יניב."
הפניתי את פניי לעמית שלחץ את ידו וחייך אליו חיוך אדיב ונעים שהרגיע אותי. "אהלן, גבר. עמית."
שחררתי מתוכי אוויר שאפילו לא ידעתי שעצרתי.
פיו. עבר בשלום. ולחשוב איך נלחצתי…
כשהתעשתתי על עצמי כחכחתי בגרוני ואמרתי, "טוב, חמודים שלי, אני מתקדמת לאוטו. מיציתי." התחלתי להתקדם לאאודי אבל תוך רגע שניהם הדביקו את הקצב שלי, כל אחד מהם מצד אחר שלי.
"מה זה הקפוצ'ון הזה שעלייך?" יניב שאל אותי.
הגנבתי מבט מזהיר לעמית כדי שלא יחשוב, אפילו בטעות, לספר לו על מה שאלין הכלבה עשתה לי. "סתם. קפוצ'ון שהמחנך שלי הביא לי אחרי שכל הכיתה סירבה נחרצות לבקשות שלי שיכבו את המזגן. אתה לא מבין איך הקפיאו אותי." שיקרתי. ידעתי שאם אספר לו את האמת יכאב לו עליי, ולא רציתי שיכאב לו בגלל מה שקרה לי. השפלתי את מבטי כשראיתי איך עמית מסתכל עליי אחרי ששמע את החארטות שאמרתי. אבל למזלי שניות ספורות אחר כך הגענו כבר לאאודי. פתחתי את הדלת של המושב שלי והשלכתי פנימה את הילקוט שלי. התכוונתי להיכנס לשבת לצידו של יניב שכבר הספיק להתיישב בנוחות מאחורי ההגה ולהניע את המכונית, אבל בדיוק אז עמית אחז את ידי מעל המרפק ועצר אותי. הסתובבתי אליו כשאני זוקפת בשאלה את הגבות שלי.
"אני אחכה שתסמסי לי." הוא לחש כדי שיניב לא ישמע את מה שאמר לי.
חייכתי והנהנתי. ובעודי מביטה בו בחיוך ומתרגשת סוף סוף לחיות בזכותו את שנות הנעורים שעד עכשיו לא היו לי, דמות תמירה וגדולה שנתפסה בזוית עיני לכדה את תשומת הלב שלי. סובבתי מעט את פניי אל עבר הדמות, ואז הבנתי שזה היה שגיא. הוא פשוט עמד שם, במרחק של חמישה-שישה מטרים ממני, לאחר שפתח את דלת הסוזוקי ג'ימיני שלו מבלי שנכנס אליה, והביט בי. והמבט שלו… זה הרגיש כאילו הוא מנסה לפענח אותי.
לרגע שכחתי מעמית ויניב ופשוט החזרתי לו מבט כשכל הדם גועש בי רק מעצם הידיעה שהעיניים שלו סורקות אותי, אבל אז עמית הניח יד עדינה על צד פניי ורכן להצמיד נשיקה חמה ללחי שלי. אני כמעט בטוחה שהוא מלמל משהו כמו, "אוקיי, אז נתראה בערב. ביי בינתיים," אבל בקושי הקשבתי. כל שהצלחתי לעשות היה להתרכז בשגיא שנכנס לסוזוקי ג'ימיני שלו רגע אחרי שעמית נשק לי. כאילו… אוף, אני לא יודעת, הגבר הזה לא קריא לי. אבל אולי, רק אולי, הוא התבאס מזה שעמית נישק לי את הלחי?
אוח, כנראה שלעולם לא אדע את התשובה לשאלה הזו. הזכרתי לעצמי. בלאו הכי זו כנראה משאלת לב שפשוט נהניתי לדמיין במחשבות הלא מציאותיות שלי. כי בחייאת ראבק, מה הסיכוי שגבר כמו שגיא אי פעם יסתכל על מישהי כמוני?