סחרור מסוכן

פרק 4- אלכס

ראשי היטלטל וכמעט נחבט במשענת הראש של המושב שלפניי. לקח לי שבריר שניה להבין שהמושיע שלנו, אותו מכונת מלחמה משומנת העשויה בשר ודם הכי גדולה ומפלצתית שראיתי אי פעם בחיי, בלמה עכשיו מתוך אינסטינקט פראי מאחר ושניים מהמאבטחים הותיקים של אבא, רון ואלי, חסמו את הרכב מלפנים רגע לפני שהגענו לשער הבית וכיוונו עליו אקדח. "צא מהרכב. עכשיו." קולו של רון העביר לי צמרמורת בעמוד השדרה. "איך הגעת לרכב הזה? מי אתה?"
רגע, מה? איך הם ידעו איפה אנחנו? יניב אמר להם להגיע לשדרות ויצמן בכלל, אז איך הם ידעו שאנחנו כאן? במוח שלי היה כאוס מוחלט. כל כך הרבה שאלות התרוצצו שם אחת אחרי השנייה.
יש דבר כזה שקוראים לו איתוראן, אלכס, הטכנולוגיה התפתחה. את חיה במאה העשרים ואחת. אה, ועוד דבר, יש גם איכון לפלאפון שלך, את בת של עבריין.
בעודי מרחפת לעצמי בתוך בועה ותוהה לגבי הדברים הכי פחות חשובים לעכשיו, רון דפק באזהרה על מכסה המנוע של הרכב עם הקת של האקדח. "אמרתי לך לצאת החוצה. עכשיו."
"מה-?" לא הספקתי אפילו להמשיך את השאלה. היפיוף המפלצתי שחילץ אותי ואת יניב מידיהם של ארבעה חמושים ללא טיפה של מאמץ, פרק עכשיו מהרכב כשזרועותיו המפלצתיות מורמות לאוויר בכניעה.
"היא כאן והיא בסדר. תורידו את האקדח." הקול שלו, וואו. כל מילה שהוא מוציא מהפה עטופה בכל כך הרבה כוח ועוצמה.
מזועזעת והמומה מכל ההתרחשות ומנסיון החטיפה שחוויתי רק לפני דקות ספורות, נותרתי קפואה. וכל שהצלחתי לעשות בעת שהמאבטחים של אבא התקרבו אליו בחשד, היה להביט ביניב שיצא מהרכב מיד אחריו. רק עכשיו הצלחתי לעשות אחד ועוד אחד ותיארתי לעצמי שהם הגיבו בכזה משנה זהירות כי יניב הספיק להודיע להם בטלפון שעוקבים אחרינו וביקש שיגיעו למקרה ונזדקק לעזרה. הרגשתי ממש כפוית טובה על שלא יצאתי להגן על המושיע שלנו ולהסביר לרון ואלי שהוא היה זה שהציל אותי מחטיפה, אבל משהו בתוכי אמר לי שאדם מהסוג שלו לא זקוק לעזרה. הוא אלוף בלהסתדר לבד, לא משנה באיזה מצב. אפילו עכשיו, כששני אקדחים היו מכוונים לראשו, הבעת פניו הקשוחה נותרה חתומה.
אבל בניגוד אליי, יניב נחלץ לעזרתו למרות כל המכות שספג. "תורידו את האקדחים, הוא בסדר. הוא עזר לנו שם. היה לנו מזל גדול שהוא עבר שם בסביבה. אם לא הוא אלכס הייתה נחטפת אלוהים יודע רק לאן." הבטן שלי התכווצה כשהוא עצם את עיניו בכאב והשעין את ידו על הרכב כדי לשמור על שיווי משקל. אבל הדאגה לשלומו, היא זו שהצליחה לגרום לי לצאת מהרכב במהירות ולאחוז את גופו כדי לספק לו תמיכה. "יניב, אתה בסדר?" שאלתי בחרדה. תוך רגע ראיתי את רון מזנק לעזור לו גם בזמן שאלי, המאבטח השני, הודיע בקשר לאבא, 'היהלום בסדר, בוס. היא כאן. מסתבר שזה אכן היה ניסיון חטיפה שכשל, בדיוק כפי שחשבת כשיניב התקשר לדווח שהוא חושד שיש אחריהם מעקב'.
ניסיון חטיפה. זה באמת היה ניסיון חטיפה. ואם הניסיון הזה היה צולח, לא הייתי כאן עכשיו. הדם דעש באוזניי.
"…אלכסה?" שמעתי קול מעומעם אבל הרגשתי שאני בתוך בועה. לא הצלחתי להגיב או לדבר, הייתי מזועזעת מכל מה שקרה.
"אלכסה?"
רצו לחטוף אותי. אבל למה? לאיזו מטרה? מה היו עושים איתי? ומי הם היו בכלל?
"אלכסה!" רון טלטל את כתפיי כדי שאתעשת על עצמי במהרה. אבל כל שהצלחתי לעשות היה למצמץ כמו מטומטמת ולהביט בו כשליבי הולם בצלעותיי.
"את בסדר? נפגעת?" רון בחן את פניי בדאגה.
"אני בסדר, אבל יניב.. הוא ממש חטף." השבתי בחרדה. כרכתי את זרועו של יניב סביב כתפי וניסיתי לעזור לו להיכנס לתוך הבית כדי שיטפלו בו שם, אבל בדיוק כשחלפתי על פניו של המושיע הבלתי מנוצח שלנו שנעץ בי מבט קפוא שגרם לי לרעוד כמו עלה נידף, שער הבית נפתח. אמא, אבא ודודו, המאבטח הצמוד של אבא ויד ימינו, יצאו אלינו בריצה.
"וואיימה, אלכסה." אבא שהגיע אליי ראשון קרע אותי מיניב ומשך אותי אליו בתנופה. כל גופי היטלטל. מעולם לא ראיתי אותו חרד לשלומי ככה בעבר.
"אני בסדר, אבא. אני בסדר. לא קרה לי שום דבר." כל כך לא רציתי שידאג לי. רציתי רק שימשיך לחבק אותי ושיגיד לי שהוא מפסיק עם החיים הארורים האלה של כל הרוע והפשיעה. כל כך קיוויתי שהמקרה הזה ישמש לו כסטירת לחי מצלצלת במיוחד. שיבין שכבר אי אפשר ככה, שזו חוויה מטלטלת מידי לנערה. קיוויתי שהמקרה הזה יכניס בו קצת הגיון בריא ויגרום לו להחליט לשים זין על כל מלחמות האגו והשליטה שמלבד לגבות חיים של אנשים לא עושה דבר.
חיבקתי את מותניו חזק. התגעגעתי אליו כל כך שפשוט נאחזתי בו עם כל חיי. לא הפסקתי לייחל לכך שהוא יגיד לי, "יהיה בסדר, סש. נעזוב את הארץ למקום שאף אחד לא ירדוף אותך עוד. נתחיל שם פרק חדש."
אבל למרות משאלת ליבי, ידעתי שאין שום סיכוי שהוא ייחדל מעיסוקיו. ידעתי שמה שקרה יגרום לו רק להעלות הילוך ולחפש נקמה. רק המחשבה על מה שעוד עתיד לבוא עוררה בי בחילה איומה.
אני יודעת שזה יישמע נורא, אבל… לרגע אחד קצרצר אני כל כך שמחתי שאבא חיבק אותי ככה, כמו שהיה עושה בעבר, שלשניה אפילו קצת הודיתי על החוויה הטראומטית שחוויתי לפני פחות משעה.
זה דפוק מהיסוד להודות בזה, אה? אבל מה אני אעשה? ככה אני באמת מרגישה. בשלוש השנים האחרונות לא זכרתי איך זה מרגיש להיות חבוקה ככה בזרועותיו. מאז שאחיו, דטו, נהרג באותו פיצוץ מטען שהצמידו לרכבו ושגרם לגופתו להתפזר לאורך מאות מטרים, הוא הפך אדם אחר. קר, שקט, מעורער…
בעצם גם אני הפכתי לכזו מאז מה שקרה. מסתבר שמקרים מסוימים שקורים לנו הופכים את מי שאנחנו לגרסה שונה בהחלט ממה שהיינו בעבר.
בעודי מתענגת על חיבוקו ומקווה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם, אמא קרעה אותי מבין זרועותיו. "סשינקה!" פניה הנאות היו אדומות מבכי רב. היא ניערה את גופי שגם ככה כבר הרגיש מטולטל. "מה קרה, סשינקה? מי עשה את זה? מה זה כל הדם? למה את נראית כל כך נורא?" היא חיבקה אותי בחוזקה וליטפה את שיערי שבשלב הזה כבר בטוח היה נראה כמו רעמת אריה פרועה. עצמתי את עיניי בכוח כשהיא המשיכה לטלטל אותי כאילו שהייתי שטיח מאובק. בחרתי להתעלם מההערה שלה על כך שנראיתי נורא, זה לא עניין אותי בכלל, זה עניין רק אותה. כל שידעתי זה שהרגשתי נורא. אבל על ההרגשה שלי היא בכלל לא שאלה.
אפילו לא הצלחתי להשיב לשאלתה.
"זה לא הדם שלה." זיהיתי את הקול. הוא היה של המלאך הגואל שלנו. כמעט הספקתי לשכוח שהוא הביא אותנו לכאן בבטחה והיה עד לכל מה שקרה. אבל למרות שבקושי הייתי מודעת לסביבה, יכולתי ממש לחוש באנרגיה שלו. היא הייתה הרבה יותר מידי עוצמתית ואפלה.
"אל תדאגי לה, היא בסדר. הדם שיש לה סביב הפה הוא של אחד מהאנשים שהיא נשכה כמו חיה רעה בזמן מאבק."
בלעתי את הרוק. מתה מבושה.
איך, לעזאזל, שכחתי שכל הפרצוף שלי מוכתם מדם?
הרמתי את ידי וניסיתי לנקות את הפרצוף שלי, אבל כלום לא יצא. התחוור לי שהדם הספיק להתייבש על פניי. איכס. המחשבה עוררה בי בחילה.
"מי אתה? איך אתה יודע מה קרה?" אבא שאל באפלוליות שהעבירה צמרמורת באיבריי. כל גופי נמתח. אני לא יודעת להסביר למה ואיך, אבל הרגשתי שכל האנרגיה נהיית עוינת ומתוחה הרבה יותר מידי. פחדתי מאבא. פחדתי מאיך שהוא יגיב כשישמע מה קרה.
"אני זה מי שהציל את הבת שלך מחטיפה."
ראשי ריצד בין אבא לגבר יפה התואר שהביט לתוך עיניו של אבא ללא חשש. לא היו הרבה כאלה שהעזו לעשות זאת, אנשים נהגו לכבד אותו ולהשפיל בקרבתו את מבטם.
הרגשתי איך האנרגיה הופכת מתוחה, אבל לא הצלחתי להבין את הסיבה. האדם הזה הציל אותי ממצב של סכנה ברורה, ומשום מה קצת הרגיש לי שהיה בין שניהם דם רע. קיוויתי שאני פשוט הוזה.
"הוא צודק, בוס. אם הוא לא היה עובר בסביבה, אני והיא לא היינו כאן עכשיו. הם היו מאורגנים לאללה, לא השאירו לי שום סיכוי מולם." יניב השפיל את ראשו בפני אבא לאות כבוד ואחז את בטנו התחתונה. "אני מצטער שאכזבתי אותך בשמירה עליה, בוס. אני נשבע שאעשה הכל כדי להוכיח את עצמי אם תתן לי הזדמנות שניה."
מה? 'אם תתן לי הזדמנות שניה?' אתה חטפת בגלל ששמרת עליי, הזדמנות נוספת היא לא שיקול בכלל. אחרי כל כך הרבה זמן במחיצתך, אתה היחיד מהמאבטחים של אבא שאני מרגישה בקרבתו באמת נינוחה.
הבטתי באבא בתחינה. אבל הוא לא הפנה אליי אל מבטו, גם לא אל יניב, אגב. הוא הביט עכשיו בגבר היפהפה והמצולק שעמד מולו כמו זכר אלפא שלא שם זין על אף אחד, גם לא עליו.
לתדהמתי, אבא צמצם את המרחק ממנו והושיט לו את ידו ללחיצה. "אני מודה לך. ואני חייב לך על זה. כל מה שתרצה- עליי."
הייתי המומה. אני חושבת שהייתי כל כך בהלם שפשוט עמדתי שם ומצמצתי אלפי פעמים בשניה. בלעתי את הרוק במתח כשהגבר היפהפה והמלנכולי לחץ את ידו בהבעה חתומה. "אין לך על מה להודות לי. בסך הכל נקלעתי לסיטואציה. כל אזרח במצבי היה פועל בדיוק אותו הדבר."
אמממ.. סליחה, אבל אני רק שאלה. אתה באמת חושב שכל אזרח רנדומלי שהיה חולף במקרה ברחוב היה מצליח לנטרל ארבעה אנשים חמושים בבת אחת? או שסתם בא לך להיות צנוע למרות שאתה נראה מלא בביטחון עצמי, שלא לומר אפילו קצת שחצן..?
"מיכאל," אבא הציג את עצמו בפניו.
אני חושבת שכל כך חיכיתי לדעת מה השם של הגבר הזה, שעצרתי את הנשימה.
"עוז." ככה הוא הציג את עצמו. רק שם פרטי. בלי שם משפחה. היה בו משהו כל כך מסתורי שזה פשוט גרם לי להיות סקרנית כפי שלא הייתי מעולם.
הו וואו. בחיים לא חשבתי שאכיר מישהו שהשם שלו מתאר אותו כל כך, אבל הנה, עובדה. השם שלו התאים לו ולמראה שלו בצורה מופלאה. מהרגע הראשון שעיניי נתלו עליו הוא שידר לי גבורה, כוח, אומץ ותושייה. הוא היה תקיף ונחוש, בעל עוצמה.
"עוז," אבא חזר אחריו והניד בראשו בהערכה. "מה היה שם? מה ראית?" אבא הצר עליו את עיניו בבחינה לאחר שניתקו את לחיצת ידם.
הפניתי את מבטי לגבר הכי יפה שראיתי מימיי. אפילו ששיערו הבלונדיני היה מעט רטוב ונפל על מצחו בגלל שהזיע ממאמץ, הוא היה נראה כאילו יצא מאגדה. בהיתי בו מבלי שיכולתי לשלוט בעיניי. וואו, אלוהים. מה זה היופי הזה? הוא יפה כל כך.
"הם היו ארבעה גברים חמושים שלדעתי הם התאמנו על לחטוף אותה במשך הרבה מאוד זמן." הוא שילב את ידיו על חזו וזה רק את הדגיש את השרירים הבלתי אפשריים של זרועותיו. מבלי שיכולתי לשלוט בעיניי, סרקתי את הורידים הבולטים שעיטרו את אמותיו כל הדרך עד לאצבעותיו. הן היו ארוכות בתוך כפות ידיים ענקיות ופראיות כל כך. ליקקתי את שפתיי שהרגישו יבשות מידי עכשיו. הייתי כל כך מרוכזת בו שאפילו שכחתי שהן היו מלוכלכות מדם שכבר נקרש.
"...היה נראה שהם מתואמים, אף אחד מהם לא דיבר בזמן ניסיון החטיפה. הם היו מקצועיים, כנראה אנשי ביצוע של איזה ראש ארגון פשיעה שאיתו אתה מסוכסך."
אומייגד. הוא באמת הטיל עכשיו פצצה. הוא אשכרה הטיח לאבא בפרצוף שהוא יודע שהוא בעצמו עומד בראש של כנופיה.
עוד לפני שאבא הספיק להגיב, אמא קפצה עליו כשהיא מאגרפת את כפות ידיה על צווארון חולצתו וחושקת את שיניה בזעם מטורף. פערתי את עיניי, מעולם לא ראיתי אותה כך. אפילו לא כשחוותה התמוטטות עצבים קשה אחרי שהסיפור עם אבא התפוצץ והוא נלקח לחקירה.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, מיכאל! אתה. תמצא. לי. מי. שעשה. את. זה. לבת. שלי. אתה שומע?! אני רוצה שתמצא לי את הנבלות האלה!" סיננה מבין שיניה בצרחות מחרישות אוזניים שהפכו לי את הבטן. היא ניערה את צווארון חולצתו של אבא בתוקפנות פראית שלא ראיתי אצלה קודם. עיניה היו פעורות וריקות לגמרי. בחיים לא ראיתי אותה ככה. היא הייתה אחרת. נקמנית. מסוכנת…
"אתה תעשה מה שצריך כדי למצוא את החלאות האלה. ואז תביא אותם אליי. אני רוצה לטפל בהם."
עיניי נפערו. הייתי בהלם. "אמא, אני בסדר.." אני לא יודעת אם היא שמעה אותי אפילו, היא הייתה נראית שרויה בתוך טראנס שטילטל אותי עד העצם. אבל מי שכן שמע את דבריי היה עוז, הגבר המהמם ביופיו שהדהים אותי לגמרי. הוא הפנה אליי את עיניו הקפואות ובחן אותי בדרך שהעבירה בי צמרמורת.
קרעתי את קשר העין ממנו. שונאת את העובדה שהמבט הקפוא שלו עליי גורם לי להרגיש חשופה לגמרי. לרגע זה היה נראה שהוא מכיר אותי יותר טוב ממני, וזה הלחיץ אותי כהוגן.
"דודו, בוא קח אותה לחדר. היא צריכה להירגע קצת, תישאר איתה שם ותוודא שהיא בסדר." אבא אפילו לא הגיב לדבריה של אמא שאיבדה את זה לחלוטין בשלב הזה. הוא אפילו לא הביט בה, אלא התעלם מדבריה בצורה מוחלטת, ביטל אותה לגמרי. הוא פשוט הורה ישירות למאבטח האישי שלו שהיה יד ימינו ואז פנה להביט ביניב ובגבר יפה התואר שבחן את כל הסיטואציה בשקט. עכשיו התחוור לי שהוא הביט באמא מאבדת את זה בעיני רנטגן. התביישתי כל כך מזה שהוא היה עד להשתוללות הזו שלה שגרמה לה להיראות אישה ממש אחרת.
"יניב ועוז, כנסו פנימה. נמשיך את השיחה הזאת במקום שקט יותר." אבא הורה ליניב ולמושיע שלנו לאחר שדודו משך את אמא, לפקודתו, לכיוון החדר.
שחררתי מתוכי נשיפה נרעדת. הודיתי בליבי על כך שלפחות עכשיו גם אני אוכל לעלות לחדר ולהסתגר שם עד מחר בבוקר. כל כך חיכיתי לשעות האלה של הלבד, של השקט. הייתי זקוקה לזה ממש אחרי החוויה המטלטלת.
"כנסי למשרד שלי גם את, אלכסה, אני מזמין לכאן את יוסי ושמואל, הם בטח ירצו לגבות עדות ממך."
עצמתי את עיניי. מובסת ומיואשת. שנאתי את שני השוטרים האלה שהיו מגיעים אלינו הביתה לעיתים תכופות מידי עד שהבנתי שהם מושחתים לגמרי. הם שיתפו פעולה עם אבא והדליפו לו מידע תמורת בצע כסף. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על המבטים שהם היו דופקים לי כשהם חשבו שאני לא מסתכלת, שני הסוטים האלה. "אבא, אפשר שנעשה את זה בפעם אחרת?"
בבקשה. אתה לא מבין עד כמה אני מבוהלת. אני רק רוצה שתניחו לי להיכנס לחדר כדי שאוכל להתפרק שם בשקט. באמת שכל שאני צריכה עכשיו זה להתקלח ולשטוף מעצמי את היום הנאחסי הזה, ואז להיכנס למיטה שלי ולא לצאת ממנה עד מחר בבוקר.
"לא, אלכסה. נסיים עם זה עכשיו, לא בפעם אחרת. אני רוצה לדעת מי חשב שהוא מספיק גבר כדי להתעסק עם אבא שלך והחליט לסכן אותך על הדרך."
ואני. רוצה. לעלות. להתפרק. לבד. בחדר. אבל ברור שהצרכים שלי לא נחשבים בעיניך, איך העזתי לצפות ממך אחרת?