אהבתי אותה.
אלוהים, כמה שאהבתי אותה.
אני אוהב אותה.
לא סיפרתי את זה, לא רציתי לאהוב, אבל לא היה על מי לעבוד. אני אוהב אותה.
היא יפייפיה.
עינייה הכחולות משכו אותי מהפעם הראשונה שראיתי אותה.
אבל היא לא יכלה להיות שלי, היא הייתה החברה הכי טובה של אחותי...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״ופה אנחנו ביום-הולדת שלי, עלית לשיר על הבמה, אבל אין לי סירטון של זה.״ סלינה אמרה בבאסה.
״אז, איזה מהאירועים האלה את זוכרת?״ היא שאלה והביטה בי בציפייה.
אנחנו יושבות באחד השולחנות של דוכן גלידה שבלינה אוהבת, היא הרתה לי הרבה תמונות שלנו מהתיכון שאפילו לא ידעתי איך היא הצליחה לשמור את כולם, היא הרתה לי גם הרבה מהזמן האחרון.
הרגשתי כל-כך רע להגיד לה שאני לא זוכרת כלום מזה, אבל בכל זאת, לקחתי נשימה עמוקה לפני שהשבתי - ״לא, אני מצטערת כל-כך.״
״הו, טוב, אלה היו התמונות האחרונות שיש לי.״ היא אמרה בשקט. ״אבל אולי יש גם שיחות, תני לי רק רגע ואני אחפש—״
״תיראי, סלינה,״ עצרתי אותה באנחת ייאוש. ״אני מבינה מה את מנסה לעשות בישבילי כדי שאזכור, אבל זה יותר מידי מידע, אני.. לא מצליחה לזכור.״
ניסיתי להסביר בצורה שלא תשכנע אותה שאני לא רוצה לשמוע, כי אני כן, זה פשוט יותר מידי להכיל.
״אה, ברור, כן, אני מבינה.״ היא הנמיכה את קולה והניחה את הטלפון שלה.
היא מביטה בי ללא מילים, עד שהיא מחליטה להגיד -
״אני אוהבת אותך, סייל. ואת לא חייבת להחזיר לי כי את לא זוכרת אותי, אבל אני כן זוכרת אותך.״ לאחר שקט קצר. ״את החברה הכי טובה שהייתה לי, לא משנה איזה קשיים היו לנו בדרך, והיו.״
עטפתי את זרועותיי סביבה וחיבקתי אותה בחיבוק מנחם. ״זה יקרה מתישהו, רק, תני לי את הזמן שלי.״
כשהיא עטפה את זרועותיה סביבי גם כן, הרגשתי הרגשה חמימה ומוכרת, אבל לא ידעתי מאיפה. __________ ישבתי בחדרו של לוקה, מחטטת בטלפון שאמור להיות שלי, אבל נתקפתי צמא, אז קמתי מכיסא השידה והתהלכתי אל המבטח.
עוד לא יצאתי מהאגף, אבל עדיין הצלחתי לשמוע לחשושים של קולות מוכרים.
״היא כבר נזכרה במשהו?״ הצלחתי להבין שזה קולו של לוקה, ומיד לאחר מכן הוצאתי את ראשי כדי להביט במתרחש.
״לא.״ סלינה אמרה ללא חשק כשחבר שלה עוטף את כתפה עם זרועו ומאמץ אותה קרוב אליו.
״הייתי איתה בדירה שלה, היא לא נזכרה בכלום.״ לוקה סיפר. ״ליאנה גם סיפרה לי שהיא ניסתה לדבר איתה לא מזמן אבל זה כאילו היא מדברת עם אישה זרה.״ סלינה אמרה.
״אני לא מבין, אנחנו עושים הכל, אבל היא לא.. היא לא נזכרת.״ לוקה היה נשמע מיואש כשהוא אמר את זה.
זה גורם לי לחשוב שאולי זה לא הם, אולי זאת אני.
אולי זה לא זה שהם עושים דברים לא בסדר, אולי זה לא שהם מראים דברים שלא אמורים להזכיר לי משהו, אולי זה פשוט אני.
אני הבעיה, אני זאת שלא נזכרת. לעזאזל איתי, למה אני לא נזכרת?
תזכריכבר!
אנילאמצליחה!
הריב המטופש שניהלתי על המוח שלי לא נמשך להרבה, נסגתי בחזרה אל החדר ללא לשתות, זאת הייתה הבעיה האחרונה שלי.
התיישבתי בכיסא של השידה בחדר של לוקה, לא העזתי לשבת במיטתו, אני אפילו לא יודעת למה.
״סייל?״ הדלת נפתחה ואז נסגרה, כשהרמתי את מבטי, לוקה כבר הביט בי והתקדם אליי.
״אני פשוט רוצה להיות קצת לבד.״ פלטתי. הוא נעצר במקומו מיד.
״אני מבין,״ הוא הינהן אליי.
״הכל טוב?״ הוא הביט בפניי המוטרדות. ״כן, כן. הכל מצויין.״ אמרתי, למרות שזה לגמרי ההפך.
״אוקיי.״ הוא התכוון לצאת כשהוא פלט אנחת ייאוש, אבל אז אני החלטתי שאני לא ממש רוצה להיות לבד.
״אתה מאוכזב ממני כי אני לא זוכרת?״ פלטתי לפתע והבטתי בעיניו הכחולות בחיפוש אחר תשובה מנחמת.
״אני לא מאוכזב ממך,״ הוא מיד מחה. ״אני פשוט מבואס, את לא מתה, אבל את לא זוכרת אותי.״ הוא המשיך.
הינהנתי והשפלתי את מבטי. ״אבל,״ הרמתי את ראשי אליו, רוצה לשמוע את ההמשך. ״אני לא רוצה שתרגישי שאנחנו לוחצים עלייך, אם זה יותר מידי, תגידי.״
״זה פשוט שלפעמים אני לא מצליחה להכיל הכל. זה כאילו אני חייה חיים של מישהי אחרת.״ אמרתי בשקט. ״ובטח גם אתם מרגישים ככה, כאילו שאתם מדברים עם מישהי זרה?״
״זה לא ככה, זה פשוט לא רגיל. אבל את אותה הסייל.״ הוא אמר.
״אני רוצה להזכר, תאמין לי, זה הדבר הראשון שאני רוצה.״ אמרתי כשעצמתי את עיניי ונאנחתי. ״אבל אני לא מצליחה.״
״הכל בסדר.״ הוא ניחם אותי.
״את עדיין רוצה להיות לבד?״ הוא שאל לאחר מיכן.
״אני חושבת שכן, אקרא לך שארגיש מוכנה לדבר שוב.״ הוא הינהן אליי ויצא, סוגר את הדלת אחריו.
