וידוי מהלב

135 10 36
                                    

זו הייתה החלטה די קשה בשבילי

אבל הבנתי שאני לא יכולה לחיות עם הרגשות האלו יותר

החלטתי שאני אספר לה בהפסקה השניה

עליתי במדרגות הרגשתי גוש בלב כבד כזה

נכנסתי לכיתה התיישבתי במקום ותכננתי בערך איך אני יגיד לה

לא הייתי מרוכזת בכלל כל השיעורים הראשונים

ואז הגיעה ההפסקה השניה

עמדתי מאחורי הדלת של כיתה ח׳ בקשתי מחברתי אביגיל שתקרא לאמה

כי לי כידוע לכם אסור להיכנס לשם

״אמה אומרת שאין לה כח עכשיו היא עסוקה״ אמרה אביגיל

״תגידי לה שזה חשוב״ לחשתי לה

היא הרימה לי גבה לא מבינה מה כל כך חשוב

היא חזרה לכיתה וקרא לאמה שוב

״מה קורה הדר מה את צריכה?״ שאלה אמה מחייכת

״בואי רגע אני לא יכולה להגיד את זה פה״ אמרתי

תפסתי את ידה וסחבתי אותה לשירותים

כן אני יודעת שזה מגעיל אבל זה המקום היחיד בלי מצלמות

נצמדתי לקיר היה שם מין גומחה כזו

״אז מה רצית?״ שאלה מסתכלת עלי במבט תמים

״יש.....משהו..שרציתי.......ל-להגיד...ל-לך...כבר...הרבה-ה....זמן״

גמגמתי פתאום הבנתי כמה זה קשה להגיד למישהי שאת אוהבת אותה

פתאום כל כך הבנתי את כל הדמיות שמתוודות על האהבתם

פעם זלזלתי בהם חשבתי שהן סתומות מה כבר קרה זה רק שלוש מילים

״נו מה רצית להגיד לי?״ שאלה אמה

פתאום נהיה לי בלאק אווט שכחתי הכל

התחלתי לגמגם חשבתי לשקר ולהחליף נושא

״הדר מה את רוצה להגיד לי?״ שאלה אמה אחרי שגמגמתי שלוש עשרה דקות

״רק...רציתי...״

פשוט לא הצלחתי להוציא את המילים החוצה הן נתקעו לי בגרון

ממש הרגשתי אותו הגוש הזה שמונע ממני להגיד את המילים האלו

My life Where stories live. Discover now