My life

משביתת שמחות

עברו בערך שבועיים מתחילתה לימודים,

מסתבר שהמחנכת שלנו יצא לחופשת לידה שנה שעברה, ועד עכשיו היא לא חזרה, ולכן מה הפתרון של הבית ספר החכם, הזה להביא לנו מורה של תיגבור חשבון להיות מחנכת, אין פשוט גאונות ואוו, בקיצור עלתה לכולם על העצבים, היא לא יודעת להיות מחנכת,

בקיצור, השגתי חברות ודיברנו היה כיף,גם דיברנו על דברים מעניינים כמו, אהבה, הורמונים, ובנים עם בנות, הכל היה טוב הראתי את הציורים שלי, וקיבלתי הרבה מחמאות הכל הלך כשורה, עד אותו יום,

אני לא זוכרת איזה שיעור זה היה, הסגנית נכנסה גם היא הייתה מחליפה אבל מבוגרת בהרבה מהמורה לאה (המורה המחנכת שלי)
היא קראה לי הלכתי אחריה,נכנסנו למשרד שלה חשבתי שזה יהיה קצר (ככה קיוויתי) אבל היא סימנה לי לשבת, משמע זה הולכת להיות שיחה ארוכה, התיישבתי על הכיסא הייתי לחוצה ומאד הלב שלי דפק בחוזקה

״הדר את מציירת?״ שאלה המורה תמר (הסגנית) ״כ-כן״ מלמלתי בשקט ״ואת מראה את הציורים שלך, בבית ספר נכון?״ שאלה המורה תמר ״כ-כן״ גמגמתי ״ואת חושבת שהציורים שלך, מתאימים לבית הספר?״ שאלה המורה ״כן״ שיקרתי, הציורים שלי לא היו צנועים, והיו שם נשיקות ודברים של אהבה ״אוקיי, אם את אומרת אני מאמינה לך, אבל אם אני יגלה שאת משקרת אני ידאג לטפל בזה, יש דבר אחד שהבית ספר שלנו לא יכול להכיל,וזה שקרים גברת סוקולובסקי״ היא אמרה אם אותו טון דיבור,

בלעתי את רוקי לבי דפק בחוזקה, איך הספקתי להסתבך בשבוע השני שלי, יצאתי מדלת משרדה בעוד ליבי כמעט התפוצץ,הרגשתי חרא בחיי אני שונאת להסתבך, חזרתי לכיתה כל המבטים היו מופנים אלי, הייתי מובכת התיישבתי במקום שלי בשקט,בעוד שכל ראשי הילדות עוקבים אחרי, רציתי לחפור בור לזחול לתכו ולמות, קברתי את ראשי בספרי ״מה קרה הדר?״ שאלה לאה ״כלום אני בסדר״ שיקרתי

ומתחתי חיוך מזויף על פני, אני לא אומרת שאני לא בסדר אף פעם, אני פרפקציוניסטית אבל עם עצמי אני תמיד צריכה להיות מושלמת, כן (באסה😔) הדבר הזה ממש קשה לפעמים, נכון בהתחלה אמרתי שתמיד יש לי ריגושים, ואם לא אני נכנסת לדיכאון, אני נכנסת לדיכאון, אבל אני מתחרפנת בגלל שאני מרגישה שאני לא מצליחה לשלוט ברגשות שלי,ואני צריכה להיות מושלמת,ולמי שמושלם אסור להיות בדיכאון פשוט אסור, אז גם יש לי דיכאון,וגם שנאה עצמי על חוסר השליטה שלי בעצמי, הייתי ממש שקרנית פעם(בזמן הסיפור) הרגשתי שאני צריכה להיות מושלמת בעיניי כולם,ואם לא כולם אוהבים אותי אז אני לא שווה כלום, הייתי מאד מרצה הייתי שמה את כולם לפני, הכי היה לי חשוב שיהיה להם טוב עמוק בתוכי בכיתי כאב לי

נזכרתי עכשיו בסיפור וכמעט בכיתי
זה סיפור עצוב אבל הכי עצוב אם זה גרם לכם לרצות לבכות תפסיקו עכשיו הסיפור הזה עצוב מאוד ולא לבעלי לב חלש