וידוי מהלב 2

74 7 10
                                    


אז את אומרת שיש לה חברה?״ שאלתי שוב

״כן קוראים לה רעות״ אמרה אביגיל

״אה...״ מלמלתי

הרגשתי את הדמעות מבצבצות בעיניי

צלצול

״את צריכה ללכת לכיתה אביגיל״ אמרתי

לא מביטה בה

ברגע שהיא נעלמה

ביכיתי

העיניים שלי שרפו מרוב בכי כבר

עברתי התקף חרדה

הדבר שהכי מפחיד אותי

זה שמשהו יבחר משהו אחר על פני

שאני ירגיש שאף אחד לא אוהב אותי

שאני לא חשובה לאף אחד

רציתי למות

ישבתי שם על הרצפה בשירותים

בוהה בתקרה מקווה שהיא תקרוס עלי

הרגשתי שאין לא יכולה לנשום

היה לי ממש קשה לנשום

ואז אחת הילדות נכנסה לשירותים

״מה קרה?״ שאלה אותי הילדה

בחיי שאני לא זוכרת את הפרצוף שלה מרוב דמעות

הרגשתי שלא יכולתי לדבר

היא הביאה שני ילדות מהכיתה שלי

״הדר מה קרה לך?!?״ נבהלה הילדה

״כלום אני בסדר״ חייכתי

כמו שאני עושה לכולם

אני בחיים לא משקרת

בחיים

אבל החיוך שלי עושה את זה בשבילי

אני לא ממש זוכרת מה קרה

הראש שלי דפק כל כך חזק

הידיים שלי רעדו

העיניים שלי צרבו מכאב כבר

השיניים שלי נקשו

המוח שלי לא עבד

אני זוכרת במעומעם

הילדות האלו עזרו לי לקום

הם אמרו משהו על להתקשר לאמא שלי

עמדתי לליד הדלת של המורה תמר

ואז הוזזתי את הראש לימין

אביגיל עמדה שם

״הדר את בסדר?״ שאלה

״זה בגלל מה שאמרתי על אמה?״ לחשה לי

״לא לא אני פשוט קצת לא מרגישה טוב״

חייכתי

שוב עשיתי את זה שיקרתי

שוב

אני לא יכולה לסבול יותר

ואז

אם זה היה נורא

אמה יצאה מהכיתה

״אוי הדרי אל תיבכי מה קרה?!״ נבהלה אמה

״אנ..״ לא הצלחתי לדבר

היא פתחה את ידיה

מזמינה אותי לחיבוק

״שששש....הכל בסדר הדר את רוצה לספר לי?״ שאלה אותי

סירבתי עם ראשי

לא רציתי לעזוב אותה

לא רציתי לחיות

מפה אני לא ממש זוכרת

רק ממש כאב לי הראש

אני זוכרת שחזרתי לבית

שבורה

עבר איזה שעתיים

לא דיברתי מילה

ואז החלטתי

אני אדבר עם אמא על הכל

על אמה

על עניין הלסביות המוזר

הרגשות הלא מובנים האלו

וסוג של לצאת מהארון בפניה

My life Where stories live. Discover now