שותפים לחדר

19

נקודת מבט הארי:

הוא כועס עלי.

אני יכול להרגיש את זה שהוא כועס.

״אמ.... לואי?״ אני שואל, ״מה!?״ הוא עונה בכעס ואני מכחכח בגרוני ״אתה... אתה כועס?״ אני שואל למרות שהתשובה די ברורה,

״ברור שלא! מה גורם לך לחשוב ככה?!״ הוא אומר בתקיפות ואני בולע את רוקי, ״אולי בגלל-״

״אל תנחש!״ הוא צועק ואני שותק, ״אפשר לקבל רמז?״ אני שואל והוא שולח אלי מבט מצמית,

לאחר כמה שניות של שתיקה הוא מוותר על העצבים ומתיישב לידי, ״הארי מה אנחנו?״ הוא שואל בשקט,

גופי נדרך,

״מה זאת אומרת?״ אני שואל, ״זה דיי ברור שאנחנו יותר משותפים אבל-״ אני קוטע אותו ״יותר משותפים?״ אני שואל,

הוא מוציא צליל עצבני מגרונו, ״אל תעשה את זה״ הוא אומר ואני ממצמץ בעיניי, ״אני לא עושה כלום לואי, אנחנו לא יותר משותפים, הזדיינו נו אז מה חור זה חור״ אני אומר והוא קופא,

אני מסיט את מבטי מפניו הקפואות, לאחר כמה שניות של שתיקה הוא קם בלי לומר מילה ויוצא מהחדר, אני נושף את האוויר שהיה כלוא בתוכי כל הזמן הזה ונופל לאחור על המיטה,

זה היה מרושע, לא הייתי צריך להגיד את זה אבל אמרתי, כמו תמיד.

-

״הארי!" אני עוצר ומחכה שברי תדביק את הקצב, ״היי בר״ אני אומר, מותש, השיחה עם לואי בבוקר הוציאה לי את כל האנרגיות,

״התגעגעתי״ ברי עוצרת אותי ומחבקת אותי בצורה מנחמת, אני כורך את זרועותי סביבה וקובר את פני בצווארה, מתאפק לא לבכות,

״הארי?״ היא לוחשת היא מוציאה אותנו לבחוץ, ״מה קרה״ היא מחזיקה את פני בידיה ואני שומט את ראשי לאחור, ״אני לא יכול יותר״ קולי רועד,

״תספר לי״ היא לוחשת וזה נשפך ממני, אני מספר לה הכל, אני מסביר לה על המפגש הראשון בינינו וממשיך, ״אתה לא אמרת את זה!״ היא קוראת ונראת כועסת,

אני טומן את ראשי בידי, ״הארי זה הדבר הכי נורא שיכולת להגיד״ היא ממשיכה, ״את לא אמורה לנחם אותי?״ אני שואל עם דמעות בעיניים,

היא נאנחת כשהיא רואה את עיניי, ״אוי בייבי״ היא מחבקת אותי, ״ומה אתה מתכוון לעשות?״ היא שואלת ואני חסר מילים,

מה אני כבר יכול לעשות אני לא יכול לצאת עם לואי אני לא יכול לנשק אותו בחוץ אני לא יכול לספר למישהו....