ילדת רחוב שלי

לוסיו

פורולוג
"אחח!" התגלגלתי על הרצפה וראיתי את אבי מתקרב אליי בזעם. ידיו ננעלה על השיערות שלי ומשכה אותי למעלה, תפסתי את ידיו וניסיתי לשחרר אותה מראשי "תעזוב אותי!" נאבקתי בו אבל הבן זונה הזה חזק. "יכניסו אותי לכלא בגללך זונה!" צעק לי בתוך האוזן וגילגל אותי שוב על הרצפה ובעט לי בבטן "איי!" חיבקתי את בטני מכאב וניסיתי לזחול לעבר המטבח. "משטרה לפתוח!" דפיקות חזקות נשמעו בדלת ואבי הרים אותי מהחולצה ועיניו הביעו אזהרה, נאחזתי בקיר. רצתי לעבר התיק עסקים שלו ורשמתי צק לפקודת שירן קוקה בסכום תשעת אלפים שקל. פתחתי את החלון במטבח וברחתי לעבר השדה תעופה. לא לקחתי כלום לא חזייה, לא תחתונים. כלום חוץ מדרכון לברוח מהארץ ולהתחיל הכל מהתחלה.
כעבור טיסה של ארבע וחצי שעות
נכנסתי לחנות בגדים וקניתי מכל הכסף חזיות, תחתונים והלבשה עליונה. הרעב שיגעה לי את הבטן והבטן שיגעה אותי ביקשתי מהירקן תפוח בחינם והוא זרק לי שלושה תפוחים. התחיל לרדת גשם ומרוב הצמא שתיתי את הטיפות המלוחות שטיפטפו מהשמיים. הבאתי בגבר נאה וצעיר נראה בגילי. "סליחה" טפחתי על כתפו "כן?" קולו היה מאוד צעיר. "יש מצב לעשרים יורו בבקשה?" שאלתי והוא עיוות את פרצופו מהמראה שלי, שחור על הלחי וחתך בשפתיים. "תעופי מפה הומלסית!" דחף אותי והבטתי בו בזעם, ניסיתי להתשלט על עצמי ולא לעשות צרות אבל הזעם חזק ממני ואיגרפתי את פרצופו. "אל תדבר לאישה ככה" רכנתי אל פניו ודפקתי לו עוד אגרוף.
היה כבר מאוחר ואני הייתי גמורה מהיום הזה, נכנסתי לחנות בגדים והתחבאתי בתא, שוכבת על הספה הקטנה ונוחה.

הגיע הבוקר וכל התפוחים שהירקן הביא לי בתוך בטני, יצאתי בשקט מהחנות והבטתי סביבי עד שראיתי מכולת שפתוחה 24/7. רצתי להעבר המכולת מביטה לצדדי הכביש שאין מכוניות. שנכנסתי המבט של המוכרת היה שופטני מידי. ראיתי מלא מדפי לחם והכנסתי את הלחם לתוך החזה שלי "מה את עושה?!" שאלה המוכרת בצעקה ומיד ברחתי משם, רצתי מכל נפשי. ראיתי ניידת משטרב מאחורי והאזעקה מופעלת וגם האורות. "שיט שיט שיט" מלמלתי לעצמי בהיסטריה ולא הפסקתי לרוץ בכביש כמו מטורפת. כמעט נדרסתי על ידי פרארי שחורה הבטתי מאחורי והניידת יותר ויותר מתקרבת "תעלי לאוטו" צעק הנהג וטפח על גג הרכב, חשבתי עם לעלות והסיכוי להחטף או להישאר ככה והלכנס לכלא. החלטתי להכנס "סע סע!" צעקתי והבטתי לאחור לעבר השוטרים שכבר איבדו אותנו. התנשפתי וניגבתי את הזיעה שלי מהפנים ומשכתי את שיערי לאחור. "אז את אסירה נמלטת?" שאל אותו גבר עם השיער החום והעיניים הכחולות, היפה תואר. "לא בדיוק" הפעלתי את המזגן ברכב מבלי לבקש ממנו רשות. "ברחתי מהמשפחה שלי, הם לא גרים פה" הסדרתי נשימה ונשענתי לאחור "אני שומע את המבטא מאיפה את?" שאל והבטתי בעצמי במראה הקדמית של האוטו "לונדון" להתחיל הכל מהתחלה. "נחמד. מה השם שלך?" הרגשתי בחקירה אבל בכל זאת הגבר הזה עזר לי. "לוסיו קוקה" עניתי והוא הביט בעיניי ובשיערי, ממש בחן אותי. "לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי ותאמת קצת פחדתי "אל תדאגי אני לא אפגע בך" יצא מהרכב ופתח לי את הדלת. "אני לא נכה" הבטתי בו במבט קשוח "לא חשבתי לוסיו קוקה" סגר את הדלת בטריקה ושיערי התנופף. "מה השם שלך?" שאלתי אותו "דומניקו דה פריו" השיב ופתח לי את הדלת. הבית הזה עצום ממש כמו ארמון מפואר. "אתה מלך איטליה או משהו?" שאלתי בציניות והוא ציקצק בלשונו "ראש המאפיה איטלקית" נעמדתי בכניסה לדלת ופחדתי להכנס, פחדתי שהוא יעשה לי משהו הוא אדם שאין לו רגש. "תכנסי" סימן לי עם היד להכנס, וברגע שנכנסתי ידעתי שלא אצא.