ילדת רחוב שלי

דומניקו/ לוסיו

כבר יומים שלא ישנתי ורק הבטתי במסך על שירן, בחיים לא הרגשתי עייף כלכך. ראיתי אותה מתהלכת מצד לצד וכמעט מורטת לה שיערות, מבטה עף אל הארון תרופות שבמטבח ורצה לשם במהירות לקחת כדורים, התקרבתי עם פניי יותר למסך להבין מה האישה המשוגעת הזו עושה. שירן פתחה את הכדורים ובלעה את כולם במכה כאילו הם מים, היא ניסתה להתאבד וזה קרה בגללי. לא היה לי אכפת מה יקרה עם ליאו אני חייב ללכת אליה ברגע זה. "ניקו! קח אותי לבית, עכשיו.!" צעקתי לו והוא נכנס לחדר במהירות עם אקדן מכוון "מה קרה?" קמתי במהירות מהכיסא לעבר הדלת "לוסיו מנסה להתאבד, איםה המפתחות של הרכב?!" שאלתי בהיסטריה "אצלי, בוא אני אקח אותך" בא לצאת מהחדר ותפסתי אותו מהחולצה. "אתה נוסע כמו נקבה אני אנהג." לקחתי את המפתחות מהיד שלו ורצתי להניע את הרכב.

פרצתי לבית ורצתי למטבח, מצאתי אותה מחוסרת הכרה על הרצפה. "שירן!" צעקתי והחלקתי על ברכיי לעברה, תפסתי את ראשה וסטרתי לה שתקום. "קומי, לעזאזל קומי!" ניערתי אותה והבנתי שזה לא יעבוד, הרמתי אותה לרכב ונסעתי לבית חולים במהירות מופרזת.

השעה הייתה כבר מאוחרת, יומים שלמים שלא ישנתי מהסיבה שאני מביט בה, הסתכלתי על החזה שלה לוודא שהיא נושמת. מצד אחד רציתי שתתעורר ומצד שלי פחדתי מהתגובה כשתראה אותי. ריסים הארוכות שלה החלו לזוז ומחשבה לברוח חלפה בראשי. פערתי את פי לומר דבר אבל נמנעתי מלעשות זאת. השלכתי את ידי בעדינות ללטף את זרועותיה, עינייה נפערות שהביטה בי וקמה כמו סוס מהמיטת חולים, הבטתי בה מהקצה השני של המיטה. "שירן" הרמתי את ידיי באוויר כסימן 'תירגעי' "לא" התרחקה לאחור והביטה בי. "לא, לא, לא." תפסה את שיעריה והתלהכה מצד לצד בחדר, התקרבתי אליה וקירבתי אותה לחיקי. "שירן תני לי להסביר" אמרתי תוך כדאי שהיא משתוללת לי בידיים ומנסה לצאת מהן. "תעזוב אותי!" צרחה כמו משוגעת ונאבקה בי, לא נתתי לה ללכת. "תעזוב אותי!" צרחה והתפרקה לתוך ידיי, שנינו ישבנו על הרצפה. הבכי המצמרר שיצא מפיה גרם לי לשנוא את עצמי שהבאתי אותה למצב הזה. "איך יכולת לעשות לי את זה?!" צרחה והשבירות קול שלה שברו אותי לחתיכות. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בה, אבל זה או להרוג אותי ולפגוע בה, או לתת לה סיכוי למות אצל ליאו. "אני מצטער יפה שלי, אני כלכך מצטער" נישקתי את ראשה והוא הביטה בי בעיניים אדומות ומלאות בכאב מר. ראיתי על פניה שהיא לא מצאה את המילים, אבל הושיטה את ידייה אל פניי כדאי להרגיש אותי. "אני פה שירן, זה היה רק כדאי להציל אותך אני נשבע." נישקתי את שפתיה והיא דחפה אותי ממנה וקמה על רגליה, מבטה הפך לחוסר רגש. "תעוף מפה," לא הביטה בי וסימנה לי לצאת "אני לא הולך, לא עוד פעם." התקרבתי אליה והיא נרתעה לאחור. "אנחנו גמרנו, תעוף מפה." ידעתי שהמילים שלא ללא כוונה ונאמרו בשעת כעס, אבל הן חדרו לליבי כמו סכין. הרגשתי מהפכה בבטני. יצאתי לעבר הרכב ומחתי לעצמי את הדמעות.

נסעתי לביתו של ניקו, לישון שם כמה ימים ולתת לשירן שקט, כמה ימי מחשבה אני לא אלחץ עליה, אני אתן לה זמן.

לוסיו
שכבתי על המיטה בחדר האורחים, מביטה לתקרה בשילוב ידיים ודמעות וזולגות מעיניי ומרטיבות את צדדי המיטה. לא אשקר שעלה בדעתי לחזור לישראל, ולא אשקר שזו התוכנית. כבר הזמנתי כרטיס טיסה לישראל, בעוד יומים המראה מתחילה. המזוודה הייתה מוכנה. קמתי לעבר המגירה ולקחתי דף ועט, התחלתי לרשום.

לדומניקו, לא חשבתי שיגיע מצב שאסע לארץ ששברה את ליבי מכל כיוון, את כל הרגשות שלי גרמת לי להרגיש ולא הייתי אומרת שזה דבר טוב. גרמת לי להרוג, לשנוא ולבגוד בעמי. אני לא מתחרטת על כל רגע איתך אבל אני כן מתחרטת על היום שבו הכנסתי רגל לביתך וידעתי שלא אצא ממנו. אני כועסת, עצובה...ועוד כמה דברים שאני לא יכולה לבטא.
נהנתי להיות איתך, לרקוד איתך, לצחוק איתך. אבל בחיים הכל זמני.
אני מצטערת שרבת עם אדריאנה בגללי ושנפרדתם, שהיא לקחה את מריו ממך. אני אשמה בהכל, הייתי פיתוי וצעצוע משעשע.
תחזור לחיים המאושרים שלך עם אדריאנה אבל לפני שתחליט עם אתה חוזר אליה אני רוצה לומר לך דבר שהסתרתי ממך עוד מהיום הולדת שלי, אדריאנה שלחה את לוקה לאנוס אותי, הוא גילה לי אחרי שביצע את מעשיו. אתה הכרת מלאך ואני הכרתי שטן. תודה על הכל.
נ.ב. כשאגיע לישראל אחליף מספר טלפון, אל תנסה להתקשר.

הכנסתי את העט למגירה ואת המכתב לתוך מעטפה בצבע לבן דהוי, מחתי את הדמעות שזלגו לבדן על לחיי ונשכבתי במיטה בתקווה להירדם.