ילדת רחוב שלי

דומניקו

"אדריאנה" תפסתי את זרועותיה והיא נאבקה בי "תחכי רגע" משכתי אותה אליי ועינייה היו מלאות דמעות "תפסיקי לבכות אדרי" ניגבתי את דמעותייה והיא סטרה לי. "יש לך קטע עם לוסיו?" שאלה והבטתי בה בלי לענות "תענה לי בן זונה!" דחפה אותי לאחור ועינייה הביעו חשמל של עצבים "לא אין בנינו כלום היא פשוט נפלה לבריכה וקפצתי אחריה כדאי להציל אותה." הסברתי בברור ושמעתי את צעדיה של לוסיו מתקרבות "אדריאנה זה לא מה שאת חושבת" לוסיו אמרה ונעמדה לידי. עינייה של אדריאנה הביטו בי ועברו ללוסיו "איך הגעתם למצב ששניכם בתוך הבריכה?" שאלה את לוסיו והיא הביטה בי בפה פעור, כנראה חשבה מה להגיד. "אני טבעתי," לוסיו בלעה את רוקה "ודומניקו קפץ להציל אותי." הסבירה. הופתעתי מהתשובה שלה כי היא ממש דומה לשלי. "אני אעלה לחדרי, לילה טוב." לוסיו הודיעה ועלתה במדרגות. "אדריאנה בואי לישון" משכתי אותה לחיקי והנחתי נשיקה בראשה "דומניקו אני אוהבת אותך" נישקה את שפתיי. לא עניתי לזה היה לי קשה לומר לה את זה חזרה ואני אפילו לא מבין למה, אני מצטער אדריאנה.

הגיע הבוקר ולוקה הכין את הקזינו ליום הולדת 21 של לוסיו. "הכל מוכן בוס" עמד מולי לוקה והנהנתי "הבאת את הפתעה?" שאלתי "כן בוס" ענה "מעולה, תביא את לוסיו לקזינו בשעה 19:00 ברור?" ציוותי עליו "מה שתגיד בוס" לוקה חייך וסימנתי לו לצאת, לוקה הוא העוזר הכי טוב שאי פעם היה לי, הוא כמו אחי אנחנו מכירים כמעט 5 שנים. "דומניקו דה פריו" קולה של לוסיו היה נשמע מאחורי נרגש ומאושר, הסתובבתי אליה "לוסיו קוקה" השבתי לה באותו טון, נרגש ומאושר. "אתה יודע מה יש היום?" שאלה ושיחקתי את עצמי טיפש מוחלט. "משחק כדורגל?" ראיתי את פרצופה המאוכזב, כאב לי עליה אבל שתחכה עוד קצת. "לוסיו" מריו רץ אליה והיא מיד רכנה לחבק אותו "באטמן בא לדגדג אותך!" לוסיו רדפה אחריו כל הסלון ומריו צחק. "אתה יודע איזה יום היום?" שאלה לוסיו ומיד סימנתי למריו להיות בשקט "הגיע היום שגם אני אהיה מאפיונר?" שאל בתמימות ואני צחקתי "דומניקו הילד בן 3!" גערה בי לוסיו והביטה בי. "מריו ביום שתהיה מאפיונר לא אהיה כאן." הסברתי לו ולוסיו זרקה עליי כרית, לוסיו היקרה הילד צריך לדעת את דרך הטבע. "Cierra el pico" היא אמרה 'תסתום את הפה' בספרדית למדתי ספרדית רק כדאי לדבר איתה בפרטיות "bueno" השבתי בספרדית 'בסדר' והנפתי את ידיי באוויר. "בוקר טוב מי אמור" אדריאנה ירדה למטה ונסחפה על שפתיי. "בוא מריו נלך לשחק" לוסיו לקחה אותו למעלה ולפני שעלתה מבטה היה קודר ומעט עצוב. נסיכת יום הולדת לא צריכה להיות עצובה.

דפקתי על הדלת של חדרה של לוסיו ומצאתי אותה קוראת ספר "לוסיו עוד שעה צריך ללכת למפגש עם האדומים תתארגני" המצאתי משהו בזריז לא רציתי להרוס את המסיבת הפתעה שלה. "אני לא באה תלך בלעדיי" אמרה בלי להביט בי ומשכה באפיה "אני לא הולך בלעדייך, קומי תתארגני." ציוותי עליה וסגרתי את הדלת שאני בתוך חדרה, היא הביטה בי בשאלה וסגרה את הספר שהבינה שאני מחכה שהיא תתלבש, בחנתי את פניה ועינייה היו אדומות כאילו היא בכתה, מבטי נהפך להיות רציני והתיישבתי על מיטתה ותפסתי את סנטרה, הרמתי את ראשה אליי. "למה בכית?" שאלתי מקווה שהיא תענה את האמת כי אני שונא שמשקרים לי ובמילא אני עצבני. מי שגרם לה לבכות יבכה כל חייו. "קראתי קטע מספר" השיבה וראיתי בעינייה הירוקות והגדולות שהיא משקרת. תפסתי את פניה וריתקתי אותה לכרית שאני מעליה מנסה לא למחוץ אותה בגופי. "אל תשקרי לי" המרחק בנינו היה אפסי ואפי נגע באפה הקטן. "דומניקו תרד ממני בבקשה" אמרה בדמעות. זה לא של כאב או של פחד, זה לא מה שהיא שידרה עינייה שידרו לחץ ועצב. הרגשתי את מבטי היה זועם ודמי היה לוהט שבעוד רגע הוא שורף את עורי, קמתי מעליה וישבתי מולה. "לוסיו מי גרם לך לבכות?" שאלתי.
"אישתך!" צעקה והשיבה במהירות ועצבים. "הסיבה שברחתי לאיטליה זה כי רציתי להתרחק מאנשים כמוה!" נשמה והתפרקה מולי. משכתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק נותן לה חום של אהבה. "מה היא עשתה לך?" שאלתי והבטתי בהאגרטל שרציתי לשבור מזעם. "היא גרמה לי להתקף חרדה שהיה לי אתמול" שהיא אמרה את המילים האלו הכעס ניצח את כל הרגשות שלי, הוא הביס את כולם הוא שולט כרגע. הבטתי בלוסיו במבט רציני, מחתי את דמעותיה. "תתלבשי, אחכה לך בסלון." נישקתי את ראשה ויצאתי מהחדר.

"אדריאנה!" צעקתי לה והבטתי בה מסתובבת בבהלה, התקדמתי לעברה וחנקתי אותה מכל הכוח שלי, ויש לי כוח. "דומ...דומניקו את...אתה חונ..ק או..אותי" בקושי נשמה וניסתה לשחרר ממנה את ידי. לעזאזל מה אני עושה?! אדריאנה אישתי לא לוסיו! אין לי בכלל זכות לחנוק אותה. שחררתי את ידי שהבנתי שאני בעלה ולא האויב שלה. "השתגעת?" השתעלה ולקחה נשימות כבדות "את נשארת בבית תשמרי על מריו" סגרתי את הדלת וחיכיתי ללוסיו בסלון.