ילדת רחוב שלי

לוסיו

אדריאנה התקרבה אליי באיום ונתנה לי סטירה בעוצמה שלא יכולתי לדמיין שיש לאישה. "פעם אחרונה שאת מתקרבת לבעלי" השיבה בקול מאיים ופתחתי את פי כדאי לדבר אבל היא החזיקה לי את השיער בחוזקה, ראיתי את אבא שלי באותו רגע. לא אני לא יכולה לקבל התקף חרדה לא עכשיו. "זונה!" זרקה אותי לרצפה ויצאה מהחדר.
גבי היה דבוק לזכוכית של המרפסת ובגופי הנשימה אינה פועלת, ידיי רעדו וראשי הסתחרר. הרגשתי כאילו העולם עצר מלכת. היא הזכירה את אבי אני ראיתי בעינייה את האיש הארור והרשע הזה. הבטתי בחלל הריק ואני מנסה להילחם בהתקף חרדה הזה. "תנשמי, תנשמי שירן' ניסיתי להרגיע את עצמי ולא הצלחתי, התחלתי להזות וראיתי את דמותו של דומניקו נכנס לחדר. "לוסיו?" קולו היה נשמע כמו הד חלש "לוסיו!" ההד התגבר ובזרועותיי הרגשתי ידיים חזקות שמנערות אותי חזק "לוקה תביא לי מים!" קולו לפתע היה נשמע גבוה וסתמתי את אוזניי בבהלה. "לוסיו תירגעי" ליטפתי את ראשי ושמות נוספת נכנסה לחדר והגישה לדומניקו כוס מים, הוא שפך אותה עליי. החזקתי חזק מחולצתו עד שהיא נהייתה מכווצת לגמרי. הרגשתי שראשי כבד ושעיניי מתגלגלות. "לוסיו!" דומניקו סטר לי כדאי שאתעורר. הדבר האחרון שראיתי זה את הקו לסת של דומניקו שמכוסה במעט זיפים, ההרגשה האחרונה שהרגשתי זה את ראשי מונח על כרית חמה.

התעוררתי על מיטתו של דומניקו ומיד בדקתי אם אני לבושה, אני לא זוכרת מה היה אני רק זוכרת את עצמי בהתקף חרדה. התרוממתי לאט ונאחזתי בקירות עד שירדתי לסלון, ראיתי את דומניקו ישן על הספה והבטתי בחלון שהיה מואר מהירח. איך כבר לילה. רכנתי לפניו של דומניקו וליטפתי את ראשו. לעזאזל מה אני עושה. הורדתי את ידיי ובחנתי את רחבי הבית לראות שאף אחד לא ראה אותי אבן ירדה מליבי. "דומניקו" לחשתי "דומניקו" לחשתי שוב והוא פקח את עיניו והביט בי "לוסיו? התעוררת?" דומניקו שאל באושר וקם יותר מהר ממה שאני קמה שיש מקק בבית. "כן קמתי-".
"איך את מרגישה?" קטע את עצמי באמצע התשובה "בסדר" השבתי והוא קם לעבר המטבח, הבטתי בגבו השרירית והרחבה. "אמרת ללוקה לקרוא לי," עמדתי מאחוריו והוא לא הביט בי ורק התעסק בכוס וכפית, כנראה הכין לשתות. "מה רצית?" שאלתי "רציתי שתבואי איתי לאדומים, הם רצו לעשות לנו כיפה אדומה," הסתובב והביט בי "בסוף עשינו להם." עירבב את השוקו והגיש לי. לקחתי את השוקו לגמתי ממנו. טעים.
"אז למה היית צריך יין?" ישבתי על השיש במטבח. "את שנה גרה בבית שלי את לא מכירה אותי?" שאל וצחוק קטן יצא מפיו. מה אני אמורה לענות על זה?. הבטתי בו בלי להגיב והוא הביט בי חזרה. "אם את לא מכירה אותי לעומק תצטרכי להכיר" פערתי את עיניי, זה לא היה נשמע טוב, ראשי הכחול. "תרתי משמע." הוסיף לבסוף ויצא למרפסת.

דומניקו נרדם על הכיסא ואני הבטתי בפניו היפות והמשורטטות. קמתי בשקט ונעמדתי מאחורי הכיסא שדומניקו נרדם בו ובכל הכוח העפתי אותו לבריכה, צחקתי כמו שלא צחקתי אי פעם. "לוסיו!" צעק והזיז את שיערו לאחור "את תשלמי על זה ילדה משוגעת" יצא מהמים ורדף אחרי כל סביב הבריכה "לא לא!" רצתי על חיי ובסוף הוא תפס אותי ממותניי ושנינו נזרקנו לבריכה. "דומניקו אני עם לבן!" השפרצתי עליו מים והוא צלל, הוא תפס את רגליי ומשך אותי למטה. עצרתי את הנשימה שלי והבטתי בו מתחת למים, אם הייתי רואה את הקשר עין הזה אצל אחרים הייתי מנחשת שהם מאוהבים. דומניקו התקרב אליי עם פניו ואני הבטתי מעל המים שראיתי אור דולק. עליתי מיד מעל המים וראיתי את אדריאנה מביטה בשנינו רטובים, שילבתי את ידיי על החזה כדאי שלא יראו לי את החזייה השחורה. "איך המים נעימים?" שאלה אדריאנה בזעם ונכנסה פנימה, דומניקו יצא מהמים ונכנס אחריה.