אכזרי מדי לאהוב

פורולג

זוהר-
אני פוקחת את עייני והשמש שחודרת מן החלון גורמת לי לעצום אותן בחזרה בכאב חד. אני מזיזה את מבטי אל עבר צד שמאל של מטתי ומבחינה בארוסי, מנואל ישן שינה עמוקה ונחירות עמוקות יוצאות מאפו שגורמות לי לחייך. לפני כחודשיים התארסנו וזאת ההחלטה הטובה בחיי, אני בת 23 ויש האומרים שמיהרתי להתחתן, אבל אני חושבת שזה לגמרי בסדר ולא מוקדם כל-כך, מנואל כבר בן 27 אך אין הרגשה בהפרש גילאים. אני קמה מהמיטה ומתחילה באירגוני הבוקר שלי. אני עובדת במשרד, בבניין של המשפחה של מנואל בתור התופרת של חברת הדוגמניות, וברצינות, זה מעולם לא היה החלום שלי. אבל זה עדיף מאשר כלום. לעומתי מנואל  משרת בצבא כאן, בארצות הברית. יותר נכון הוא המפקד, שם הוא קשוח אך בבית הוא הכי רך שיש. אני מסיימת להתארגן ועונדת את עגילי הזהב שלי על אוזניי, אני מסתכלת דרך המראה על הטבעת של ידי ומחייכת חיוך ענק. אני נועלת את נעליי השחורות וקמה אל מיטתי, אני מניחה נשיקה יבשה על פיו וזה גורם לו להתעורר. ״בוקר טוב, יפה.״ הוא מושך אותי לנשיקה ארוכה עוד לפני שהשחלתי מילה. ״בוקר טוב, מכוער.״ אני מצחקקת וגורמת לו להזעיף פרצוף. אני לוקחת את המסקרה מין השידה וחוזרת לשבת לידו, מביטה במראה.  ״את כבר יוצאת?״ הוא מפהק ומלטף את ירכי במעגלים. אני מהנהנת בשתיקה. מרוכזת במריחת המסקרה על הריסים שלי. ״היום אני יוצא למבצע. השארתי לך מכתב.״ הוא מחייך. אני משתנקת. ״יהיה בסדר, אני אחזור הביתה.״ הוא מבטיח ומלטף את הלחי שלי. שכחתי מהמבצע הזה, אלוהים. ״אולי לא תלך?״ אני מתחננת. הסיכוי שיחזרו משם הוא קלוש. אני לא יודעת איך המבצע מתנהל כי הוא לא מספר לי כי זה סודי וכל השטויות האלה, אבל אני יודעת רק דבר אחד. זה מסוכן. ״את יודעת שאין דבר כזה.״ הוא קם מהמיטה וגוהר  מעליי. אני נאנחת, ״זוז.״ אני אומרת עצבנית. אך הוא לא מקשיב. אני מרימה את עייני לעיניו ונאנחת בכניעה. ״אוף. תשמור על עצמך,טוב?״ הוא מחייך חיוך ללא שיניים ״מבטיח.״ הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי ומנשק אותי עמוקות. לשונו חודרת לפי ואני גונחת. וככה זה במשך כמה דקות עד שאני מתעייפת ומעיפה אותו ממני. ״אני אוהבת אותך.״ הוא קופא בקטע מוזר. ״גם אני אותך.״

טק טק טק. זה מה שאני שומעת במשך שעות, את רעש מכונת התפירה. מנואל יצא למבצע לפני כשלוש שעות ואני משתגעת. גם הדוגמניות הטמבליות  האלה שבא לי לחנוק אותן, וגם מנואל שבא לי לחנוק אותו. אני כל-כך דואגת לו ורוצה להכות אותו בו זמנית. לא אכלתי ולא שתיתי מהבוקר. ואני די בטוחה שאני עצבנית, כאילו, כן. אני כן. כמות הבגדים שקרעתי כי לא יצא טוב יכולה להעיד על כך.
אני הולכת לכיוון החלון הענק שנמצא במשרד הקטן שלי, מצחיק. חלון ענק חדר קטן. אני פותחת את הווילון ומביטה אל השמיים של מיאמי. אני מנערת את חולצתי מנסה לשחרר את הלחץ ממני. שיתרחק ויעזוב. אך זה לשווא. זה רק גובר שאני מביטה במסוק של הצבא עובר מעל הבניין העבודה שלי. דפיקת הדלת נשמעת ואני מסתובבת בבהלה. ״מי זה?״ אני שואלת בלחץ תוך כדי שאני מסדרת את עצמי. לא רוצה שישאלו אותי שאלות מיותרות. ״איזבלה!״ אני שומעת צעקה. אמא של מנואל כאן, פאק. אני פותחת את הדלת בחיוך ומחבקת אותה. ״מה שלומך?״ היא מחייכת חיוך קטן. ״בסדר. את?״ היא מרימה גבה. אני מרגישה את הזיעה מטפטפת על מצחי ומעבירה ניגוב על המצח עם כף היד שלי. ״בסדר גמור. יש משהו חדש ממנואל?״ אני לוחשת בתקווה ״לא. אין כלום כרגע.״ אומרת בעצב ואני מהנהנת. ״אני מקווה שיהיה בסדר ונזכה לראות אותו בריא ושלם.״ אני בא לפצות את פי ולומר אמן אבל בפעם האחרונה שהיא שמעה אותי מוציאה את המילה הזאת מפי. היא דפקה לי נאום נורא. אבל העברתי את זה הלאה. לא אהרוס את היחסים שלי עם חמתי הקרובה בגלל דבר שכזה. ״הלוואי.״ אני מחייכת חיוך קטן. ״טוב. נראה אותך בשישי?״ היא שואלת. הם לא עושים קידוש. הם עושים ארוחה קטנה סתם לכיף. ״בעזרת ה-״ אני שותקת שהיא שולחת לי מבט. ״כן, ברור.״ אני משנה את המשפט שלי. טוב, אני אודה. היא שונאת אותי ואני אותה. אבל בעלה.. ואו. הוא לא האבא האמיתי של מנואל אבל הוא מתייחס אליי מדהים. אני מרגישה שהוא אבא שלי בזמן שאבא שלי לא תמיד יכול לתת לי את ההרגשה הזאת כי הוא לא פה במיאמי. אני מחליטה ללכת הביתה כי היום הזה נמאס עליי.