אכזרי מדי לאהוב

פרק 4

זוהר
אני הולכת לעבר המרפסת בביתי ומביטה בשמיים. השמש זורחת לאט, והאור שלה מחמם לי את הפנים. משהו בשמיים היום מרגיש שונה, כאילו כל העננים שהיו מכסים אותי, מתחילים להתפוגג. זהו יום חדש, ואני מתחילה להרגיש את השינוי. כל צעד שלי בבית מרגיש כבד, אבל אני יודעת שזה הצעד הראשון לקראת חזרה. החזרה שלי אל החיים.

אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי בשקט, לא ממהרת. ביס אחר ביס, אני שוקלת את כל מה שעברתי ואת כל מה שעוד מחכה לי. אני שותה את הקפה, מרגישה את חום השוקולד שנשאר בגרוני, והלב שלי נרגע. אני יודעת שיש עוד הרבה מה להתמודד איתו, אבל אני לא מוותרת. אני מנסה לא לחשוב על מה שקרה, אלא על מה שיהיה.

אני קמה מהשולחן, סורקת את עצמי במראה. זה לא משנה איך אני נראית, אני כאן, אני עומדת. אני לובשת את בגדי העבודה שלי ומרגישה כאילו כל פריט ממני הוא חלק מנסיגה לאחור, לתקופה שלא הייתה בה טראומה. אני יוצאת מהבית, שואפת אוויר, יודעת שזה עוד לא הזמן לברוח, אלא להתמודד. אני נכנסת לאוטו ונוסעת.

אני הולכת לעבר הבניין, צעד אחרי צעד. הרגליים שלי כבדות, אני מרגישה את הדופק שלי בגרון. כל צעד מרגיש כמו מאבק. אני לא יכולה לשכוח את מה שקרה, לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. על מה שקרה לי. אבל אני יודעת שאין לי ברירה – אני חייבת לחזור לעבודה.

כשהגעתי לבניין, אני מתכוננת לעלות לקומה שלי, כשלפתע מייל רצה לעברי. היא תמיד יושבת בקבלה, ורק עכשיו אני שמה לב כמה היא מתרגשת לראות אותי. היא רצה אליי עם חיוך רחב, אבל משהו במבט שלה לא נראה כמו כל בוקר אחר. "היי, זוהר!" היא אומרת לי בקול רם, "מה קרה? למה לא הגעת כל כך הרבה זמן?" אני מופתעת, כי הייתי בטוחה שכבר כולם יודעים, שכבר דיברו על זה. אבל מייל לא שאלה בסקרנות מזיקה, אלא מתוך דאגה אמיתית. "הבוס שמר את זה בסוד," היא מוסיפה. "הוא אמר שהוא לא רוצה שידברו על זה, שהוא לא רוצה שאף אחד יידע." משהו בתשובתה חימם לי את הלב. הוא שמר את הסוד הזה כל הזמן, רק בשבילי, כדי לא לחשוף אותי יותר מדי.

אני מהנהנת אליה, לא יודעת אם אני צריכה להגיב או לא. "הייתי צריכה זמן," אני אומרת, ומייל לא לוחצת יותר. היא פשוט מחייכת אליי, כאילו מבינה. "אני מבינה," היא אומרת בשקט. היא לא שואלת יותר, אבל אני יודעת שהיא דואגת לי. משהו בחיוך שלה גורם לי להרגיש שיש לי מקום כאן, שאני לא לבד.
אני עולה לקומה של המשרד שלי. המחשבות שלי רצות מהר מדי. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שהיה. אני מגיעה אל המשרד של רוס ומביטה בו דרך החלון השקוף. הוא יושב שם, נראה עייף. הרבה יותר עייף ממה שאני רגילה לראות אותו. זה לא נראה טוב, אבל זה מרגיע אותי במובן מסוים. הוא באמת דאג לי. הוא באמת היה שם בשבילי.

אני פותחת את הדלת ומביטה בו. הוא מרים את מבטו, ועיניו מלאות בהפתעה. "טוב שחזרת," הוא אומר בקול נמוך, ואני מהנהנת. לא מצליחה להוציא מילה. אני לא יודעת מה לומר. אני פשוט נכנסת, ושוקעת במה שאני צריכה לעשות. אני פותחת את הניירות שמונחים על השולחן ומתחילה לעבוד, כל הזמן חשה את המתח שמזדחל בגופי.