אכזרי מדי לאהוב

פרק 1

זוהר-

הרוח מעיפה את שערי בזמן שאני מביטה אל שמיי מיאמי.
אני לוגמת מהקפה שלי ומכווצת את עייני כששמש מפתיעה אותי. היום זה שנתיים אחרי הבגידה, זאת הייתה תקופה קשה. לעבור מוות של אדם שהיה חשוב לך.. ואחר כך לגלות שהוא בגד בך, זה מתסכל. ואני עדיין זוכרת איך הייתי אז, לא שתיתי ולא אכלתי. הייתי חיוורת במשך כמה ימים כי אפילו גופי לא פגש את השמש. כל הבית היה חשוך. וגם פוטרתי מהעבודה שלי, כאילו אני התפטרתי. אבל מסתבר שאימו של מנואל בכל מקרה רצתה להיפטר ממני כבר. זונה. אני לא בקשר עם אף אחד

מהם, גם לא שמעון, לצערי. דרכנו נפרדו ומאז לא נפגשנו. אני מקווה שמתישהו החיים יובילו אותנו אחד לשני, הוא בן אדם טוב. והוא לא אשם בכלום. אבל אמא של מנואל? רק הצדיקה את הבגידה. וגרמה לי לחשוב שאני אשמה. אבל זהו זה. היום אני קמה על הרגליים שלי ומוצאת עבודה. כל הזמן הזה אחי היה משלם לי על השכירות. בעיקרון הבית שאני גרה בו שלו, פשוט לא היה לי את הכסף לכך. והוא ידע. ואני כל-כך מודה לו,

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. אני יוצאת מבית הקפה ומאחלת יום טוב למארחת. "יום טוב!" אני שומעת אותה צועקת מאחורי גבי ומחייכת. במיאמי רוב האנשים שמחים, טובי לב. ויש כאלה שלא, אבל לומדים להתמודד עם זה. כלומר לא רק במיאמי, גם בכל מיני מקומות, בכל העולם אפשר להגיד. למשל בארץ ישראל הרוב יהיו נחמדים והרוב ישתקו וידפקו לך מבט. אין מה לעשות, זה העם שלנו. וככה אנחנו הכי טובים. אני מתניעה את האוטו ויוצאת אל ריאיון העבודה שלי, שקבעתי לפני כשבוע.

אני עומדת מול המגדל הגבוה שאני כה מתאמצת להרים
את ראשי בכדי לצפות בכולו. שם ענק מתמוסס עליו —לורנס. עכשיו אני מבינה למה אומרים שהמשרדים כאן הכי גדולים וגם למה הם הכי פופולריים. יש פה הכל מהכל, דוגמנות, אומנות. תפירה שסוף סוף נפטרתי ממנה. ועוד הרבה, אני חושבת שאפילו הייטק. זה מעורבב בקיצור. ונראה שקשה להתנהל פה, כלומר, הכל מסודר לפי מה ששמעתי. אבל בטוח לבוס אין זמן לנשום. אני שואפת אוויר וצועדת אל הכניסה.

אני מגיעה אל הקבלה ורואה אישה כבת חמישים לפחות. הכל נראה כאן כל כך נקי ונותן הרגשה של רוגע. רק צעדיי העקבים שלי נשמעים בבניין. "שלום. אני כאן בשביל ריאיון עבודה." אני אומרת בחשש והיא מרימה את מבטה ומזקפת את ראשה. "שלום חמודה. שמך?" היא שואלת ומרימה גבה. אני מכחכחת בגרוני "זוהר דונין." היא מהנהנת ומחפשת משהו במחשב.

"בשביל ריאיון עבודה למזכירה של הבוס, נכון?" היא מוודאת. אני מהנהנת והיא מקלידה כמה דברים במחשב. "אין בעיה מתוקה, הסגן בוס יגיע ללוות אותך. כנראה שהבוס הוא זה שיראיין אותך. אל תבהילי, פשוט תהיי מוכנה לשאלות מפתיעות, אוקיי?" היא שואלת בחיוך רגוע.

"תודה רבה גברת.." אני מביטה בה בשאלה. היא מחייכת וגורמת לקמטים מסביב עיניה להתגלות. "מייל, אבל אין צורך בגברת. רק מייל." היא מרימה אצבע באזהרה ואני מחייכת. אני כבר אוהבת אותה.